מסופר שפעם ישבו אצל הב"ח תלמידיו, ובינהם הט"ז, ולמדו הלכות כתיבת ספר תורה לרמב"ם. כשהגיעו בפרק ז' להלכה ו' קראו "נזדמנה לו... תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר...". מיד עמדו ושאלו, וכי היכן בתורה ישנה תיבה בת יותר מעשר אותיות? ישבו וחשבו, ולא זכרו. אמר להם הב"ח, אקרא לבתי שזוכרת כל התנ"ך כולו ע"פ. קרא לה ושאלה, נתהרהרה למשך כמה דקות וענתה להם "בתורה כולה אין תיבה כזו. אך במגילת אסתר בפרק ט' פס' ג כתובה מילת "והאחשדרפנים" בה יש 11 אותיות. ע"פ הרמב"ם צריך לכתוב את מגילת אסתר ע"פ הלכות ספר תורה, ואולי לכך התכוון הרמב"ם". צהל עליה הב"ח ואמר "אוי בתי, שיפה כלבנה וברה כחמה", מיד קפץ הט"ז ואמר "כמדומני שהגיע הזמן לקדש את הלבנה...". ואכן ישבו וערכו 'תנאים' והיה הט"ז חתנו של הב"ח. אולי בגלל השימוש במילה "קידוש" בשניהם דימו בין קידוש האישה לקידוש הלבנה ואולי מטעמים אחרים. בכל אופן, מקובלנו שקידוש הלבנה הינו זמן של סגולה לבקש אף על ענייני זיווג (ומעניין שע"פ הקבלה וכך גם פוסק השל"ה נשים אינן אומרות קידוש לבנה). אינני טיפוס הרץ אחרי סגולות, לא תמצאו אותי רץ אחר כוסות יין/חתיכות חלה/שברי כלים ושאר מינים שנשתבחה בהם ארץ הרווקים. בכל זאת, באותו מוצאי שבת בו מיהרתי להספיק לחזור לביתי, איכשהו כשעמדתי שם על קצה המדבר לבדי ברחבה הגדולה אל מול לבנה בהירה של ערב עשרה בטבת קרה בי משהו. כל מילה ומילה זעקה בי. בהתחלה בשקט "הללויה, הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים", והתגברה "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה". קיפצה מתוכי "כשם שאני רוקד כנגדך", שמחה וקראה "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, אמן!". נשתברה "מאין יבוא עזרי?!" ולבסוף הודתה "עלינו לשבח לאדון הכל..." ובדמעה שאחרי רקדה "טובים מאורות"... למחרת פגשתי אותה. יפה כלבנה, ברה כחמה.      כי יש עניין שיתהפך הכל לטובה