<align=center>יש תאוריה הגורסת כי אם אי פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר.
יש תאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה.
(דאגלס אדאמס)</align>
[ליצירה]
זה ממש חמוד ביותר.
אבל עכשיו אני מעוצבנת כי חשבתי על משהו, אבל אז חשבתי על זה שוב, והגעתי למסקנה, שלא יעזור לי אם אני אגיד את זה, כי יהיה לזה קצת קשה לשמש רעיה כנגדי,
אז מה עם רע? כן. כל מה שתגידי ישמש רע כנגדך.
נו טוב, יו גרנט.
[ליצירה]
..
רדפוש, אני פשוט אוהבת אותך! (;
אין עליך.
זהו. הייתי בטוחה שכתבתי על זה אבל מסתבר שלא; יש את העניין של ההדרגתיות בהבנה. בהתחלה הכלים - אז הלא מובן - החצי מובן - המובן והמסודר באופן שלם.
לילה טוב.
[ליצירה]
אהבתי....
אבל כל הרע, והטוב שבסוף- כולו פסיבי... זה מה שהוא עושה לך, ורק בסוף- בתור גחלילית, את היא זו שלא רק עפה, אלא גם מפיצה את האור.
(לוידעת, אולי קצת יותר מידי אנטרים לטעמי.)
[ליצירה]
תחושת הזרות יוצרת נבדלות? ובסוף לא רואים כלום, כמו המשקפיים של פורד פרפקט, מסכה של חושך רגוע ירדה עלינו, זה לא רוגע, זה הקו המתמשך שאומר שאין חיים, אין תנודות. הרוגע המעושה שחונק את הלב, לא נותן לו להתפרץ, לא נותן לרגשות, החיוביים והשליליים, לצאת.
הייתם אומרים, החוזק הוא לשמור את הרגש בפנים? הו, לא, זאת חולשה. קשה לשחרר את הקו הזה.
אבל כאן יש שלווה, שקט, עצים, עמק, ציפורים, ו - ארעיות של יום אתגרי. גם היום האתגרי והקשה, גם הוא ארעי ורגעי, וסך הכל - העולם מלא שלווה.
כמוהו, גם הרוח פזורה, נודדת, לא מוצאת את מקומה. בדיבורו איתה, הוא צריך להתאמץ בשביל למצוא את המילים שלה.
ללא כח, חלש, נידח, שכוח אל, מרגיש זר, גר, אבוד, בודד,
פעם זה היה המקום שלו. השייכות שלו. עכשיו הוא התנתק.
זהו. התנתק. עצם עיניו.
[ליצירה]
אבל..
אבל חייב להיות (כפל-לשון-לא-ברור-שכזה).
זה חוש הטעם שלך שהתקלקל מלעיסת-יתר. יש עוד טעם, אבל אולי התרגלת אליו. תחפש את עצמך, תסתכל על עצמך, פשוט לא שמת לב.