אולי חשבתן
שהנה
בסוף
לא נשארה בה טיפת ציניות
והיא בוכה
בגלל הסוף.
בגלל הסוף
לא בכיתי.
בכיתי
כי הנה
כמעט שלא נשארה בי
טיפת אהבה משמעותית אליכן.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] זה מזעזע. גרמת לי לבכות. משאיר צלקות, גם אם לא רואים אותן.. אוהבת- עדי. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, רגע, זה אתה. -- |שוק| |חיוך רחב| [ליצירה]
- [ליצירה] אז בניגוד לסליפ אני לא יודעת מי אתה.. אבל זה מקסים. השתיקה היא אחד מהדברים היפים יותר שנוצרו בעולם. סייג לחכמה שתיקה. כל ימי גדלתי לייד חכמים ולא מצאתי טוב לגוף- אלא שתיקה. השתיקה שלי- זאת הצרחה הכי גדולה שלי... השתיקה שלי- זה הכאב הכי שורף אצלי.... וכשהשקט יפול, כמו חול, קולי לאיש לא יגיע.. אני יכולתי לצעוק, אבל- פחדתי שזה יפריע.... (לא זוכרת בדיוק את המילים.. אביב גפן.) קטע יפה. אם כי לא יודעת עד כמה הפואנטה ברורה, ומהי בסוף, ועד כמה היא שייכת, או אם השיר מוביל אליה או לא.. לא יודעת. [ליצירה]
- [ליצירה] תחושת הזרות יוצרת נבדלות? ובסוף לא רואים כלום, כמו המשקפיים של פורד פרפקט, מסכה של חושך רגוע ירדה עלינו, זה לא רוגע, זה הקו המתמשך שאומר שאין חיים, אין תנודות. הרוגע המעושה שחונק את הלב, לא נותן לו להתפרץ, לא נותן לרגשות, החיוביים והשליליים, לצאת. הייתם אומרים, החוזק הוא לשמור את הרגש בפנים? הו, לא, זאת חולשה. קשה לשחרר את הקו הזה. אבל כאן יש שלווה, שקט, עצים, עמק, ציפורים, ו - ארעיות של יום אתגרי. גם היום האתגרי והקשה, גם הוא ארעי ורגעי, וסך הכל - העולם מלא שלווה. כמוהו, גם הרוח פזורה, נודדת, לא מוצאת את מקומה. בדיבורו איתה, הוא צריך להתאמץ בשביל למצוא את המילים שלה. ללא כח, חלש, נידח, שכוח אל, מרגיש זר, גר, אבוד, בודד, פעם זה היה המקום שלו. השייכות שלו. עכשיו הוא התנתק. זהו. התנתק. עצם עיניו. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון, באמת משו משו. החלטתי להעריץ אותך, שלוש ארבע ו: --- המעריצה. [ליצירה]
- [ליצירה] תפוחי עץ, אמרתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אויש, שי, שוב אתה עם הדברים האלה שלך? זה לא בסדר, סוף כזה, הרי זה ברור שהוא מגביה את "קול המוזיקה" ברדיו, ותסלח לי, אבל זה פשוט לא שייך באתר כזה. איפה הצנזורה?? זה מסוכן, לעשות דבר כזה בכביש. אתה לא בסדר. זה בעצם שיר על אדם שניסה, והשתדל, אבל החיים שוחקים אותו, והוא שט בזרם כמו דג מת שלא חושב, מוזיקת חייו כבר לא משפיעה עליו, ואתה מדמיין לעצמך את התמונה, ושומע את המוזיקה הרגועה, ורואה אותו מציץ מהחלון, מוציא את הראש, המוזיקה נפסקת ככה, שומע את הצפירות, מכניס שוב את הראש, הסונטה של באך (או מה שזה לא יהיה, לא מבינה בזה) מגיע לקטע הגבוה, חזק, בומבסטי הזה שלה, הוא מוציא שוב את הראש מהחלון ודופק קללה עסיסית כזאת. זהו. אבוד לו. הוא נכנע, הוא כל כך חלש, ואפילו לא מודע לזה. האוויר המזוהם הרעיל אותו. אולי הוא מתרץ לעצמו, זהו, אם אני רוצה להמשיך לחיות בעולם הזה, אני חייב להתרגל לזיהום. רק ככה, כמו דג מת. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, זה ממש חמוד. ממש. רק, איך לומר, קצת עיצבנו כל ההמוני אנטרים שבין לבין, זה עצר את הסיפור. [ליצירה]
- [ליצירה] יו.. מעודד, הא? [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. זה פשוט יפה. [ליצירה]
תגובות