אולי חשבתן
שהנה
בסוף
לא נשארה בה טיפת ציניות
והיא בוכה
בגלל הסוף.
בגלל הסוף
לא בכיתי.
בכיתי
כי הנה
כמעט שלא נשארה בי
טיפת אהבה משמעותית אליכן.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ואל תעזוב אותו יותר אף פעם, בבקשה. הזכרת לי, באמת שכבר המון זמן לא ציירתי.. נו טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] הוי. .. *. (קראתי, והזדהתי, ונותרתי חסרת מילים.) (לשים בקטגוריה של תפילה?) [ליצירה]
- [ליצירה] ... בד"כ, הקטעים שלאורך כל הקטע לא יודעים על מה מדובר ועל ידי כך רוכשים את הרגשות שאחר כך מושלכים על המשפט האחרון, זה מעצבן. אבל הצלחת לעשות את זה מעולה. רציני, טוב, נוגע, הכל. אהבתי. (נו, והמסר, כמובן.) [ליצירה]
- [ליצירה] כרגיל, מעולה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא זוכרת שקראתי את זה בכלל והסיפור יפה ומרגש ובכיתי בסוף, התאמצתי שלא לייבב כמו ילדה קטנה, אבל זה עדיין עומד בעיניים. המתח בין הידיעה וחוסר הידיעה השזור לאורך כל הסיפור, הגילוי בכל פעם, הפרטים הקטנים לעומת הכלל שמתבטא בתור חיילים כקבוצה, ועם זאת כל אחד בקבוצה הוא עולם שלם, בכי של אחת שהוא בכי של עם על אחד שהוא סתם אחד מתוך הקבוצה הזאת, הציניות שלא ניתן להתנתק ממנה לעיתים וגורמת לסוודר ולריחות להיות איומים ונוראים, החיוך כדבר אסור בתקופתנו הקרה, שגם משתקפת בגשם שבחוץ, שוב, גשם כללי לעומת הגשם הפרטי שבעיניה, במבחן - בפנים סוודר מחמם ותה מהביל, בחוץ יונים, שהן סמל השלום, ועומדות להן בקור, החום שקיבלה לכאורה מהחוג שנתפס כרע, אך במציאות התוצאה טובה בעיני המתבונן מהצד, שוב, האמבטיה החמה בה תטבול עצמה בשביל להירגע, שזה אולי צורך בסיסי של כל אחד, אפילו הקר ביותר, הקביעות של חוג הג'אז לעומת המקרים השונים, המגוונים, שמתרחשים בכל פעם, מה עוד? איזו הודעה מבולגנת. [ליצירה]
- [ליצירה] . הוי, מלא סתירות. מבלבל. אהבתי את השורה האחרונה. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ביותר, החזרות ממש מחזקות את הכל. [ליצירה]
- [ליצירה] רגע, דיברת על השיר של זלדה, כן? [ליצירה]
- [ליצירה] הה, סוף סוף אתה מדבר לעניין. תנו לצה"ל לנצח! [ליצירה]
- [ליצירה] שיר טוב. כפתורים... טוב, כל הפלכיות - *כפתורים*!!! (: בכל אופן, הצד שמאל בצורה התחדש, אבל זאת רק אני, או שהכחול כהה יותר? שיואו, רן, שיחקת אותה. כל שורה - קסם. באמת. (זה שאתה לא אוהב שירים שלי, זה לא אומר שלי אסור לאהוב שירים שלך! (; ) [ליצירה]
תגובות