אולי חשבתן
שהנה
בסוף
לא נשארה בה טיפת ציניות
והיא בוכה
בגלל הסוף.
בגלל הסוף
לא בכיתי.
בכיתי
כי הנה
כמעט שלא נשארה בי
טיפת אהבה משמעותית אליכן.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ישועות, נחמות. מסתבר שלשיר הזה דווקא יש משמעות. אחד מהשירים עם המשמעות הכי רבה. טראגי. [ליצירה]
- [ליצירה] כסילה שכמותי, ולא אדע מי ומי השטים. (שרה?) *. [ליצירה]
- [ליצירה] גמני. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מתחילה לחבב את היצירות האקראיות, שם, שמאל למטה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, זאת. תחשבו שוב. זאת היצירה. ואני שמחה שזאת זאת. כי היא עם איחול לא רגיל לשנה החדשה (; אבל גם סתם ככה, שיר יפה. אומר המון בקצת מילים. (בואו נעשה את זה לאט: בלי היצירה הראשונה שם, היו 10007. בלי השנייה - 10006... בלי היצירה הזאת היו 9999, לכן איתה זה 10000.) [ליצירה]
- [ליצירה] מכל-מיני סיבות שונות, סיפור זה העלה בי מחשבות ושאלות רבות. צריכה עוד לחשוב על זה, גם קטעים שוליים-לכאורה. והוא, המספר, לא יודע לאן הוא רוצה להשתייך. הוא גם כאן וגם שם. איכשהוא, הוא תמיד מעל. מעל שיטות-הלימוד, מעל הילדים והאימהות. רואה את החסרונות והיתרונות בכל עולם, אם כן, ביקורתיות. זהו. ביקורתיות. משפט שאהבתי, "תמיד ראיתי את ההסתובבות בקרוסלה כמעשה קצת מזוכיסטי, שכוונתו היא יותר להוכיח גבורה מאשר לגרום להנאה." סיפור אישי. ומצטערת שאני נטפלת למשפט הקטן הזה. לפני כמה חודשים הרגשתי ממש רע מבחינה נפשית, הלכתי לגן המשחקים שליד המדרשה, עליתי על הקרוסלה, הסתובבתי, הסתובבתי... שמעתי קולות מהספסל שליד, לאט-לאט הדיבורים חדרו אל הכרתי, היו אלו נערות עם פיגור שכלי, שרו לי שיר-ילדים, במעין לגלוג על כך שאני, גדולה, מסתובבת על הקרוסלה. לפתע, אחת מהן התקרבה, גדולה כזאת, ראו שיש לה כוח בידיים. עלתה על הקרוסלה, והתחילה לסובב. אמרה שהיא מסובבת חזק. וסובבה. בכל הכוח. כמה שניות עברו והרגשתי שאך פסע מפריד בין הסתובבות מהירה על פני הקרקע להתנתקות הקרוסלה מהאדמה. עוד כמה שניות וביקשתי ממנה להפסיק. עד אז הלהבתי אותה, כן, וואו, את באמת חזקה. אבל ביקשתי ממנה להפסיק. היא לא רצתה. המדריכה שלהן, שהיתה איתן, שיכנעה אותה להפסיק, כמו אדם שמשכנע את חברו לא לקפוץ מהבניין הגבוה. עצרה, המדריכה התנצלה בפני, אמרתי לה שאין צורך, וחזרתי למדרשה. ההיה זה מזוכיזם? גבורה מעושה המבטאת מצוקה כלשהי, רצון להפגין כוח, שכנוע עצמי... הסתובבות, לשכוח הכל, שימת האני במרכז, האדמה נשארת שם ואת מרחפת, ההגה לא מסתובב, זאת את שמניעה את עצמך, ואת מצליחה, היי, את כמעט עפה. את חזקה. את משהו בעולם הזה. -- המבנה והכל, העניין של נקודת ההסתכלות והתזוזה היחסית והאמת שמתגלה לפתע, טוב. טל, ההבדל בינו לבין הרב סבתו (אחד מהם, אני מניחה) הוא, שהכתיבה של רן (בקטע זה) לא אחידה כמו שלו. יש לזה יתרונות וחסרונות, כמובן. וגם העולם. תודי שדיברת בעיקר על המשפט הראשון. אולי השני. לא יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] לשקופית אור, יודעת? זה כל כך לא בסדר. בכל מקצוע, בכל דבר שלומדים, תמיד יש איפה להאשים את הגננות. אבל - קראתי את זה שוב, וזה הסתדר לי גם ככה. אז אומנם זה לא הלכתחילה, אבל גם ככה המשמעויות נשארות אותו הדבר, והנכונות והנאמנות לתנ"ך. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, אתה משו-משו! מוות זה אחלה נושא! שתהיה בריא. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, זה לא מתאים. המטריפים לא שייך. ולתאר שקיעה כתפוז, לא הכי רומנטי בעולם. רבדים של צבעים? למה לא גוונים, הדבר המקובל? יש כאן יציאה אל מול המוסכמות. לא עיניים; שפתיים. וזה עוד מילא. השקיעה מלאת רבדים, כמו ציור של אקריליק. מורכבות. לא מחמאה, עובדה. תפוז. שפתיים. לא מקובל. חביב, השיר. שבוע טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] תפוחי עץ, אמרתי. [ליצירה]
תגובות