בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
על כל מה שהיה ואיננו, שנשבר
בכוונה תחילה
בידי איש צר ואוהב.
הטוהר המעושה נטמא,
הלכלוך התפוצץ.
אני צריכה אותך שתחזיק לי את היד -
אבל מי אתה.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] שטויות. [ליצירה]
- [ליצירה] (קראתי.) (ונהנתי. שיר מהלב.) [ליצירה]
- [ליצירה] גורל. זה בדיוק כל כך מתאים לי עכשיו לקרוא דבר כזה. אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] זה, כן, כן. ממש מיוחד. [ליצירה]
- [ליצירה] ממש ממש ממש ממש יפה!! [ליצירה]
- [ליצירה] אמממ.... ברוקלין זה יותר רחוק. אבל- כשחושבים על זה, אולי אפשר לשים את בני-ברק במקום בנימינה. לאס-וגאס זה ביטוי, בדיוק כמו בן-דודי. לכן נחשב כמילה אחת, מובן? רן, זה מילה אחת. אין שום סיבה שזה יהיה 2. וזהו. נקודה. [ליצירה]
- [ליצירה] אה, עין הרע ואלה. נו טוב. הבל וכו', תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, זה לא מתאים. המטריפים לא שייך. ולתאר שקיעה כתפוז, לא הכי רומנטי בעולם. רבדים של צבעים? למה לא גוונים, הדבר המקובל? יש כאן יציאה אל מול המוסכמות. לא עיניים; שפתיים. וזה עוד מילא. השקיעה מלאת רבדים, כמו ציור של אקריליק. מורכבות. לא מחמאה, עובדה. תפוז. שפתיים. לא מקובל. חביב, השיר. שבוע טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] טל, הדפסתי, קראתי בחג, הופנטתי, נשאבתי לתוך הסיפור, משהו נגע בי, בררר.... רוח מיסטית כזאת שמרחפת מעל, פסלי הזכוכית, החלומות, המציאות ההזויה, החיים בספירה אחרת כביכול, זה מדהים. הזמנים, מה שחושבים שיהיה, מצפים שיהיה, מה שהיה, מה שקורה עכשיו, הכל מתערבל, העתיד, ההווה, הסוף במיוחד - אין סוף, הסוף הוא השערה, שגורמת לקורא לרצות כל כך שהסוף יהפוך למציאות. והדמויות - בנויות נפלא, מכירים לאורך הסיפור כל אחת מהן, וההתפתחות שלהן, הו, אהבתי. לא קראתי את המקורות שהזכרת, אבל - עושה חשק. (נ"ב - נושא אלומותיו, את הגבול, כמדומני שעברת בתגובתך האחרונה - זאת שמעלי, בליגלוג, וגם אם לא, אז במילה האחרונה. אתה מגיב, ומעיר, וטוב שכך, אבל - תיזהר שלא לחצות את גבול הטעם הטוב שאמור להיות גם לך איפשהוא.) [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. יצא טיפה ארוך. זה ממכר! כל כך טיפשים, איזו איוולוּת! הייתי מוסיפה "כסילוּת", אך איני רוצה לפגוע - כי מהטיול לגואה ליבי שליו וגם רגוע נקי הוא וכלל לא נגוע בהעלבות מטופשות. (כדאי לכם זאת לנסות! ולאחר כמה פגישות מילותיכם כבר לא גסות!) אתם כבר בטח שואלים את עצמכם - מקולקלים אנחנו או שבאמת אנו שומעים בזו העת דברים בכלל לא נחמדים שמתאימים לשודדים ולא לאיזו מוזרה שמגואה היא חזרה? העניין הוא שפשוט היא אחוזה בהתרגשות מהכתיבה אל השרשור וכבר איבדה את הקישור למה שהיא רצתה לומר, והסוף נהיה כֹה מר, כי בגואה לא הייתי כנראה את זה הזיתי... שוב סוטה מהנושא. אז אשוב ואנסה: הטיפשות שלעיל מוזכרת מתוך צער נאמרת כי אתם כלל לא רואים שמרב רק *לי* תתאים? לו הייתי במקומה הייתי את המהומה מפסיקה בבת אחת בלי להתכונן לשבור שום צלחת! כי נמאס כבר מבנים שמעמידים פני-מסכנים כי אין אישה בחייהם ש"תרפא את פצעיהם" ותביא איתה כל טוב בלי היסוס ובלי עיכוב. גם אם פניהם אמיתיות, תפסיקו כבר עם השטויות! מי צריך בנים בכלל, פשוט לזרוק אותם לסל. (וירטואלית, כזכור, לכן יהיה זה סל-מיחזור.) ולפני אמרו רבים - לפעמים מתאהבים, ואז קצת מתחילים ריבים, בסוף תמיד מתאכזבים. לכן עדיף, מרב-עדי, בלי שום פרחים גם אם שמחים, בלי הממזר שלא עוזר, בלי היוסף שמתחצף, לומשנה גמלו, שלבד קר לו, הכל רק הבל, בנים זה סבל, וכולכם רעה רבה! (אל תדאגו, זה מחיבה (: ) ונסיים בשיר טיפשי, (באמת, זה לא אישי!): כל הבנים שבעולם השטן ברא אותם הם מקור הרשע, הם מקור הפשע, הם מקור הרע שבעולם. כל הבנות שבעולם הבורא ברא אותם (ן!) הן מקור היופי הן מקור הטופי הן מקור הטוב שבעולם. (שני החמשירים האלו הם עם חרוזים-כאילו, והם דיי תינוקיים, --הכרח המציאות, כי אם הם לא היו ודאי היה קם בן אדם כותב אותם ולא נדע אם זו בדיה, כי זהו סוד ההוויה.) ("עדי, חידלי מהשטויות! אז מה אם יש לך בעיות! אותן עדיף שלא תחציני, זה כמו ללבוש ביקיני!") טוב, די, תקחו אותי מכאן, אולי להצגה בחאן, כי הכתיבה דיי ממכרת, ואני קצת ממהרת, רק מילה שניה לרו- מסינגפור ועד פרו עוד לא שמעתי רעיון מוצלח, עולה על כל דמיון, נפלא כזה, אז קומו עורו, את המאה ניתן לגורו, הרי הוא עמירם אורו. ("אורי." "הוי, כן. וואלה. בפעם הבאה.") אך שאלה קטנה נשאלת, הודעתך יצאה נכפלת, האם אחת יחשבו השתיים? או שנספור כבר פעמיים? היו שלום, להתראות, חברים וחברות. ולא התכוונתי ב"על אמת!" עדי, שאת כולכם אוהבת. [ליצירה]
תגובות