אין האור מאיר- אלא מתוך החושך.
(שלט על הקירות, שרד יומיים בערך עד שהורידו אותו.)
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] * בגלל זה אנחנו רואים מהשחור של העין... [ליצירה]
- [ליצירה] ... איך את רואה את זה? תסבירי. זה חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] ==> אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר. ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר. רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם. נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון. בקיצור-- אופטימיזם. [ליצירה]
- [ליצירה] אויש, יא מגעילה, רמיזות מיניות? מרקינוסטטוס- התכוונת לזה? (בבקשה שלא....) [ליצירה]
- [ליצירה] השם של השיר מעשיר אותו, הוא יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] הפעם אתה צודק. [ליצירה]
- [ליצירה] כואב. כואב. אין מילים. [ליצירה]
- [ליצירה] הממממ.... מזכיר קצת את "כשצלצלת רעד קולך", של נתן זך. [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, זה כל כך עצוב ומצמרר... הה, אסור לעשות דברים כאלה.. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. זה פשוט יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] רעיה, אני התעללתי פעם בחתול, מבחינה נפשית. הוא היה כל כך מסכן... |מוואהאההאה...| [ליצירה]
- [ליצירה] נו, שיהיה. אם אתה אומר. (מרגע שהיצירה יצאה וכו') העייפות, העייפות. (ולא בתור תירוץ.) [ליצירה]
תגובות