אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר.
ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר.
רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם.
נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון.
בקיצור--
אופטימיזם.
[ליצירה]
==>
אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר.
ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר.
רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם.
נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון.
בקיצור--
אופטימיזם.
[ליצירה]
הפעם, לשם שינוי,
אני אהיה לטובת הרן (:
זה לא הקטע של להתבייש במוצא. חס וחלילה. אבל - כולנו יהודים. במה יש להתגאות? התוניסאים יותר טובים מהארגנטינאים? אף אחד לא ינסה להסתיר את המוצא, אבל אין שום סיבה לתלות אותו בשלטי-חוצות, הרי - מה זה סך הכל? לכולנו יש עבר משותף, כמו שאמר עייזר ויצמן (שירגיש טוב...). עבר משותף, הנפש היהודיה שלנו הייתה בכל המקומות, אין שום סיבה להיבדל. אנחנו הכל.
[ליצירה]
אני לא זוכרת שקראתי את זה בכלל
והסיפור יפה ומרגש ובכיתי בסוף, התאמצתי שלא לייבב כמו ילדה קטנה, אבל זה עדיין עומד בעיניים.
המתח בין הידיעה וחוסר הידיעה השזור לאורך כל הסיפור, הגילוי בכל פעם, הפרטים הקטנים לעומת הכלל שמתבטא בתור חיילים כקבוצה, ועם זאת כל אחד בקבוצה הוא עולם שלם, בכי של אחת שהוא בכי של עם על אחד שהוא סתם אחד מתוך הקבוצה הזאת, הציניות שלא ניתן להתנתק ממנה לעיתים וגורמת לסוודר ולריחות להיות איומים ונוראים, החיוך כדבר אסור בתקופתנו הקרה, שגם משתקפת בגשם שבחוץ, שוב, גשם כללי לעומת הגשם הפרטי שבעיניה, במבחן - בפנים סוודר מחמם ותה מהביל, בחוץ יונים, שהן סמל השלום, ועומדות להן בקור, החום שקיבלה לכאורה מהחוג שנתפס כרע, אך במציאות התוצאה טובה בעיני המתבונן מהצד, שוב, האמבטיה החמה בה תטבול עצמה בשביל להירגע, שזה אולי צורך בסיסי של כל אחד, אפילו הקר ביותר, הקביעות של חוג הג'אז לעומת המקרים השונים, המגוונים, שמתרחשים בכל פעם,
מה עוד?
איזו הודעה מבולגנת.
תגובות