לכל הלא-ירושלמים שבינינו, היום לומדים מושג חדש:

כוננות שלג

אנחנו, הירושלמים, מאוד אוהבים שלג ומתרגשים מאוד כשהוא בא. וזאת מכמה סיבות:

*שלג זה כיף. *אין עבודה/לימודים. *והכי חשוב - אנחנו מרגישים מיוחדים. הירושלמי הממוצע ממש לא אוהב את העובדה שיש אנשים שחושבים שבתל אביב, למשל, נהנים יותר. הוא אוהב להיות מפורסם, זאת גם הסיבה בגללה הוא מתרגש בכל פעם שהוא שומע את שם עירו, עדיף יחד עם שכונתו, ברדיו (אפילו אם בסוף מתברר שמדובר בכלל במשהו רע). שלג בישראל, כידוע, גורר אחריו תופעה שמיטב הסוציולוגים בעולם שוקדים על פענוחה מזה שנים ועדיין לא הצליחו להבינה: כל עמ"י עולים לרגל אל ירושלים עיה"ק תובב"א. כל הכניסות לירושלים חסומות, והירושלמי - מאושר! פתאום כולם נזכרים בו, שואלים אם אפשר לבוא לבקר, והוא עונה לכולם במעין שמחה-לאיד: "אתם בטוחים שתצליחו להגיע? יש פקקים נ-ו-ר-א-י-י-ם בכניסה לעיר!"

על כן, ברגע שהירושלמי מבחין בשלג, הוא נוקט בכמה דרכי תגובה:

            א. השעה מוקדמת. הירושלמי קם מאיזה רעש, נניח, 4 לפנות בוקר. הוא מציץ לרגע מהחלון, ורואה- שלג! לא משנה אם השעה היא גם 2, הוא יתחיל לצעוק כמו מטורף ולהסתובב ברחבי הבית תוך כדי הערת כל תושביו הישנים בקריאות - "שלג! שלג!"

            ב. הייתם מצפים שהם יתעצבנו, ויבקשו ממנו שיפסיק להציק להם, שיתן לישון. אבל - לא! הירושלמים ירוצו אל החלון, לראות את הפלא הלבן.

            ג. הייתם חושבים שהם ידליקו את החימום, חס וחלילה! הוא עלול להפשיר בטעות את השלג שלנו!

            ד. אם כך, לפחות שיסגרו את החלונות! גם הפעם טעיתם, הם יפתחו אותם, אפילו יוציאו את היד, בשביל לבדוק את אמיתותו של השלג, שכן- הירושלמי המעיר, לא העיר אותם למציאות של שכבה של כמה סנטימטרים, אלא לדברים שהוא חשש (=קיווה/ציפה) שהם נראים כמו שלג. זהו הזמן של מבחני השלג; כל החושים עובדים כאן: הרחה- הרי ידוע שהאבנים הירושלמיות מדיפות ריח מיוחד בשלג. מישוש- לאחר שהוצאת יד מהחלון ולקחת כמה גרגירים, עליך לוודא שהם באמת מרגישים כמו שלג. טעימה- אחחחח... אין כמו טעם של שלג ראשון לירושלמי... ראיה- כל הירושלמים יתאספו אל מול החלון וידונו האם זוית ירידת השלג היא אכן של שלג, מכיוון שהוא קל יותר מסתם גשם, הזווית צריכה להיות אופקית יותר. שמיעה- האם קול נפילת השלג הוא אכן קול של נפילת שלג? או שמא חיקוי? השלג נופל ברכות, בעוד הגשם בנוקשות. מה נופל כאן? (עוד בעניין השמיעה יש את שמיעת הרדיו, ראה סעיף ו´.)

            ה. ובכן, כעת, כשהוכחנו סופית שמדובר בשלג, הגיע הזמן לבדוק את הנעשה בירושלים רבתי. הירושלמים מתחילים להתקשר לכל קרוביהם וחבריהם הירושלמים, שלמרבה הפלא, או שלא, גם הם ערים עכשיו. השיחות נשמעות בערך כך:

"אההההה! שלג!!"

"גם אצלכם? אצלנו כבר נתפס!"

"כמה נערם? אצלנו עוד לא."

"מה כמה, כבר ארבעה מילימטר, כמעט חצי סנטימטר!"

"וואו, בטח עד הבוקר כבר הכל יהיה לבן."

            ו. עירית ירושלים תמיד מופתעת  מהשלג בכל שנה מחדש. הם לא זוכרים שום לקחים מהשלג דאשתקד. על כן, בכל בוקר שכזה, נשאלת השאלה הגדולה: האם יהיו לימודים? איך אמר ראש העיר אורי לופליאנסקי לפני כמה שנים יומיים לפני השלג: "תנו להם חופש! קצת זמן איכות עם המשפחה, לבנות בובות שלג", והכריז על חופש במקרה של שלג. בכך קנה לעצמו את המצביעים הקטנים לעתיד באופן מוחלט. כל הירושלמים מדליקים את הרדיו (כך אפשר גם לדעת אם יש שלג לפי השירים בגלגל"צ) ומחכים לחדשות - מה יאמרו? הילדים במתח. ההורים במתח. השדרן בד"כ מודיע שיידעו אם יהיו לימודים רק ב-8 בבוקר. אז מה אם הלימודים מתחילים חצי שעה לפני כן.

            ז. איכשהו, תמיד צריך לחם וחלב בדיוק כשהשלג מתחיל להיערם. עושים הגרלה בין כל הזכרים במשפחה: מי ילך להביא לחם וחלב בסערה שמשתוללת בחוץ? (לקוראים מחו"ל: נא לא לגחך, סערה זה דבר יחסי!). הנבחר עוטה על גופו אלפי שכבות של בגדים, שם על נעליו שקיות-ניילון, ויוצא. כשהוא חוזר (כמובן שבלי המוצרים הנ"ל, שכן כל הירושלמים הולכים לקנות לחם, ומשאית האספקה של אנג´ל נתקעה בדרך, שוב, כמו בכל שנה), מקבלים אותו כאילו חזר ממסע בהימלאיה. הם היו נותנים לו גם שוקו חם, אבל אין קומקום, כי אין חשמל- גם חברת החשמל לא לומדת לקחים.

            ח. הבוקר עלה בינתיים, ושמש מסוכנת מפציעה. כעת אנו מגיעים לשלב החשוב ביותר, וגם האהוב ביותר, על הירושלמי הממוצע: הוצאת עיניים. לא, אין הכוונה לכיפות, כובעים או צעיפים. מדובר על העיניים של ידידינו מהמרכז. והם מסכנים, הוי, כמה שהם מסכנים ביום חגם של הירושלמים. פתאום הם מנודים ממרכז הבמה, ולא נשארים להם שום פתיתים...

החמ"ל בביתו של הירושלמי מתכנס: כל אחד הולך לעמדתו. מי לפלאפון, מי לטלפון, שולחים הודעות לכל החיפאים, התל אביביים, ולאן לא. מקבלים בחזרה הודעות שמנסות להסוות קנאה עמוקה: "איזה יופי, וואו, כל כך מרגש, תהנו." כן, הדברים האלה עושים טוב לירושלמי שלנו.

שמח וטוב לב הוא יכול ללכת לעשות בובות שלג, להילחם (מלחמות טובות, לשם שינוי. בלי דם. סה"כ מגיע לו, לירושלמי, קצת נחת) עם השכנים בכדורי שלג, ואפילו לקטר- איך אפשר שלא - על חוסר הנוחות: אין חשמל, קשה ללכת, משעמם בטלויזיה, השלג מפסיק לרדת, וכו´. נו, ירושלמי, שלא יקטר?