בסד

אבחה של אהבה

לילות על גבי לילות שייפנו את האהבה יחד, במילה שלי וחיוך שלך באני שיחה ובאת מבט.

היינו מלטפים אותה זה על גוף זה ומרגישים יחד את הכאב המתוק של ההשחזה החדה ואיך אט אט היא משוייפת מאותו גוש לא מוסבר של רגש עז לגוש לא מוסבר של אהבה.

עד ללילה בו הצעת את הרעיון ההוא.

"מה דעתך" שאלת בשמחה עצובה "שאפלח בה את לבך?"

ואני פחדתי, כל כך פחדתי. לא לפרדוקס השמחה-עצובתי, לא, לזה כבר התרגלתי, שהרי מהי אהבה אם לא ריצה פרדוקסלית על חבל דק בין רגשות סותרים. פחדתי לתת למישהו לגעת בלבי - אותו מקדש פנימי בו היית האלה, הכהנת והמאמינה, ולאף אדם פשוט כמוני וכמוך אסור להכנס, כבלע את הקודש ומתו נאמר על הבולע יותר מדי מהקודש הזה.

אלא שלפני שאני מספיק לומר עוד מילה, זה בסדר את מרגיעה ומראה לי את לבך עם החור הגדול שפערת בו עם ידי החובקת באהבה. ואני בוהה בידי האוהבת המגואלת בדם ורוצה לצעוק, ובמקום צרחה פורצת לה אני אוהב אותך חזקה שכזו. בדיוק את עונה בעודך מרימה את ידך ומשירה אותה בין שתי ידי.

יחד, כגוש אחד הן כבר ממשיכות לפעול מעצמן ודוחפות את האהבה עמוק עמוק באבחה איטית נאנחת אל תוך לבי.