בס"ד בפתח חיבורי זה ראיתי לנכון לאחוז קולמוס ולהביא מדברי קודשה של *מתקערבת* שתחי' אשת חיל מי נימום, אשר ידיה רב לה בכתיבת "מדריך הטרעמפיסט לגלקסיעעא"ה והואילה בחסדיה לצרף כאן הסכמתה ולעטר חיבור זה בפניניה, וזה לשון הדברים כפי שהופיעו בכתבי ידה הקדושים ונזכה בעז"ה רק לשמוח ולעלוז ובא לציון גולן: הובא בפני מאמרו של ידידי חביבי הגאון הגדול, סאטיריקע"ן בחסד, אוצר תורה, חכמה ויראה, סגולה ויקר, מוהר"ר מאמזער פרעחים נ"י. אכן הליקוטים שנצטרפו יחדיו במאמר הנ"ל בבחינת "ירד דודי לגנו ללקוט טרעמפיסטים...", נאומים מפליאים ומאמרים נשגבים, יסודתם בכבישי ארץ הקודש הפתלתלים. ואשבע רוב עונג על המרגליות הטובות הפזורות למכביר באותיות ברות וזכות מאירות עיניים. והכל בשפה יפה מלוטשת ומלאה טעם ונועם, המעלה בת שחוק על שפתיים. יחזקהו ה' ויאמצהו בעבודתו עבודת הקודש ויזכה לאורך ימים ושנים לשמחת לבבם של כל מחוסרי הרישיון בארצנו, וזכותו תגן עלינו אמן. *מתקערבת*. לקחתי לי אחר- צהריים חיובי וישבתי על הספה באפס מעשה, מקסימום אחד-שניים. אבא בחו"ל כבר שלשה ימים, שלחו אותו מהעבודה לקנדה לחתום על איזו עסקה, ואני לבד בבית רוב היום, עד שאימא חוזרת מהעבודה בערב, שואלת איך עבר עליי היום והולכת ל"ריקודי-עם" הזה שלה. במשך כל הזמן הזה, האוטו שאבא קיבל מהחברה- טויוטה קורולה 2003 ידנית, שוכב לו למטה בחנייה ועושה קולות של דלקן. בימים הראשונים התעלמתי מהרהורי העבירה שלי אבל הפעם כבר לא יכולתי להתאפק. ניגשתי למדף וחטפתי את מדריך "כל ישראל" של כרטא. דפדפתי בעיניים עצומות עד לעמוד 42 ושאלתי את עצמי: 'טוב, לאן נוסעים?' עצמי ענה לי באדישות: 'נתניה, אתה לא רואה במפה?' ואכן כך היה. כעבור 5 דקות הייתי למטה, בתוך כלי התעופה החדיש, חגור בביטחה ומצפה לבאות. מכיוון שאף אחת לא באה, החלטתי להתחיל לנסוע. כבר ביציאה מגבעת מרדכי, שכונתי הירושלמית האהובה, עמד לו טרמפיסט מדגם "החרדי". 'לעצור לו או לא?' התחלתי לחשוב... התלבטויותי הוכרעו כשנזכרתי בפתגם הסיני העתיק של הנהג הסיני העתיק אישימוטו שאמר בזמנו: 'רכב ריק לא נוסע' כלומר, אם לא תיקח טרמפיסטים סופך עלול להיות עגום. וקרוב. עצרתי בצד. 'אתה נוסע דרך כביש בגין? אפשר עד ליציאה מהעיר?' עניתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. 'כן'. למה נראה לי שכבר לקחתי את הבחור הזה טרמפ פעם? 'תגיד', שאלתי אותו, 'כמה אתם בישיבה'? הוא ענה 'משהו כמו 600 בחורים, למה?' טוב, כנראה זה סתם מישהו שבמקרה דומה לו... הנסיעה הקצרה עברה בשקט יחסי חוץ מכמה פזילות לכיוון שערות הראש שלי והכיפה המונחת עליהן. אני תמיד אוהב לשאול אותם איזו מסכת הם לומדים בישיבה, איזה פרק ועוד שאלות כגון אלו. לא שאני זוכר משהו בגמרא אבל תמיד אני שמח לראות אותם מופתעים מההתעניינות שלי. ברמזורים של הירידה לרמות הוא הודה לי וירד מהאוטו. עכשיו אני גם יכול לשים גלגלצ ברדיו בלי חשש של כפייה תרבותית על מישהו... אני עוצר בטרמפיאדה ליד קבוצה של טרמפיסטים. תוך עשירית שנייה נדבקים לי עשרים פרצופים לחלון. "מסמיה?" "לטרון?" "בני ברק?" "חיפה?" "מוצא?" בית שמש?" "אילת?" "אפשר עד שער הגיא?". 'אני מגיע לנתניה' הכרזתי קבל עם וטרמפיאדה. הקהל היה נראה מאוכזב ולא נשמעו מחיאות כפיים. לא היה לי זמן להתנצל. 'אפשר עד שער הגיא?' ניגש מישהו בשנייה האחרונה. שלושה נכנסים בסופו של דבר ואני מתחיל לנסוע. אחרי כמה דקות נסיעה שקטות אני שומע אמבולנס. בדקתי אם הוא בנתיב הנגדי והוא לא היה שם. הצצתי במראה וגם שם לא ראיתי כלום. מסתבר שהיללות בקעו מהדיסקמן של "הערס". אני מסב את תשומת ליבו אליי. הוא לוחץ PAUSE ושואל אותי 'מה?', 'מה אתה שומע שם תגיד לי?' הוא בכלל לא מבין את השאלה: 'אה זה מושיק עאפיה- "הזמיר"! מה, אתה לא מכיר?' טוב, אני לא יודע מי זה האיציק מעאפן הזה אבל כל עוד זה תלוי בי, העורב הזה לא ישיר לי באוזן. 'תנמיך בבקשה' ביקשתי. הספקתי לשמוע שיר או שניים ברדיו עד שחלל האוטו התמלא שוב בקולות של אמבולנס, רק שהפעם היה נשמע כאילו מישהו דופק מבפנים וממש מנסה לברוח החוצה. הסתכלתי אחורה לכיוון השבאבניק. הוא היה מרוכז בלהגביר את ה"סופר מגה באס" של המינידיסק החדש שלו. הוא קנה אותו אתמול, ובכמה שתקנה אותו, 'הוא ישיג בחצי!'. לקחתי את הכיסא בפתאומיות אחורה כדי לבדוק אם יש לו תחושה בברכיים. אכן הייתה לו, והוא הבין את הרמז. כך עברו להן 20 שניות של שקט. אני מאמין שאם וולפגנג אמדאוס מוצארט היה שומע את בליל הצלילים האלקטרוניים שנשמעו בחלל הרכב הוא היה מתהפך בקברו או לפחות הולך בעקבות ואן גוך ומוריד לעצמו אוזן או שתיים. השבאבניק ניצח את הערס בתחרות "השולף המהיר" וענה לטלפון היצירתי שלו. התעלמתי באלגנטיות מסיפורי הגבורה וההוללות שלו מכל הסטייקיות של השבוע האחרון והשתדלתי לזרז את הגעתנו לשער הגיא. 110... 120... 140. התמהוני שישב לידי, והיה נראה כמו חוף שרתון בתל אביב, כלומר- גוש מסריח של זבל ושערות, הפסיק לדבר אל עצמו, (סליחה שלא שיתפתי אתכם בזה עד הרגע) הגיח מבין ערימת השקיות המעילים והתיקים שהייתה עליו והציץ במד המהירות. הוא מילמל משהו כמו 'ומכל מיני פורענויות...' והיה נראה מבוהל. 'תירגע' אמרתי לו, 'אני עוקף את כל המשוגעים, יהיה בסדר' הוא לא השתכנע וחזר למאורתו. הרדיו ניגן 'יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע' והסכמתי איתו. הגענו לשער הגיא, ירדתי במחלף והטרמפיסטים ירדו. גם החושך, מסתבר, ירד. הדלקתי אורות והמשכתי בגפי. בצד הכביש זיהיתי את הפרחה. היא עמדה בפוזה שלא הייתה מביישת אף סימן שאלה- ראשה ורובה היו בצד הכביש, יד שמאל דחפה את המותן שלה לאמצע הנתיב ויד ימין שלה מושטת לפנס ימין שלי. עצרתי בצד, ולו מחשש לנזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לעמוד השדרה שלה מעוד דקה של עמידה כזאת. שתי הפרחות נכנסו לאוטו, וביקשו להצטרף אליי עד מחלף לוד. תרשמו כלל: פרחה אף פעם לא תיסע לבד! את הפרחה השנייה לא ראיתי עד כניסתה לאוטו, די מפתיע בהתאם לבגדי הצבעונים שלבשה- חולצה בגוון שחור לילה, מכנסיים צבועות היטב בשחור קולה, ונעליים (גזע עץ עם שרוך אם לדייק...) הזוהרות בשחור בני ברק. רוב הנסיעה הן היו עסוקות באיפור כל חלקה טובה (ולא היו הרבה), כך שקטע הנסיעה הנוכחי עבר בשקט יחסי. ריטה שרה ברדיו שלי "לא כל-כך יפה, גם לא בת שש-עשרה..." והניסוח היה ללא ספק מדויק. במחלף לוד הצטרפו אליי המקומבן והבני"ש. את המקומבן זיהיתי מרחוק. היה לו שלט ניאון שצמד המילים "צומת סירקין" ריצדו עליו בצבעוניות ועליזות. שאני לא אפספס אותו במקרה... הבני"ש שוב הרוויח בחינם, בלי אמצעי ראיית לילה לא הייתי רואה אותו. הוא שם את התיק שלו בבגאז', ביחד עם עוד ארונית עץ מפוצ'לחת והתיישב מאחורה. המקומבן התיישב לידי, שלף את אטלס הכבישים המנויילן שלו, עם הצמתים המרכזיות המודגשות במארקר. הפנס המאובטח שלו עזר לו לזהות בדיוק מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מה שהביא אותו למסקנה שהוא יכול לישון קצת. הוא ניפח את כרית הנסיעות שלו, קשר על עיניו פיסת בד שחורה שכתוב עליה "ריקושט" ועזב לכמה דקות לעולם שכולו טוב. הבני"ש ניסה לברר קצת על קביעוּת העיתים שלי, אז פתחתי קצת את החלון שלידי, שישמע אותי פחות טוב. הוא קלט את הרמז, גחן ל"קהתי כיס" שלו ועזב אותי במנוחה. בגלגלצ שמו את רונית שחר שתנעים לנו את הנסיעה. '...לא יקרה לי דבר אחרי שאמות, אין בסוף עולם אחר...' הגברתי את הווליום. דווקא. אם אני אכתוב יום אחד את כל מה שקרה לי, אולי ימאס לקוראים משלל הטרמפיסטים שלי, אבל אני לא אשאיר אנשים להתייבש בטרמפיאדה, זה יגרום להם לכתוב שם מילים גסות ואני לא מוכן לקחת אחריות. בצומת סירקין (אם עדיין לא הצטיידתם במפה, זה הזמן.) ארז המקומבן את חפציו, תחב אותם לנרתיק של סנדלי "שורש" וירד. במקומו התיישב לידי זה שמרגיש בבית לצלילי "עכשיו אני כי ההוא הלך" וליד הבני"ש התמקם הזקן. הם ביקשו להצטרף עד מחלף ירקון. הזקן התחיל להתעניין בנחמדות בישיבה של הבני"ש, במקום מגוריו ובמצבו המשפחתי, אז עזבתי אותם במנוחה. 'יש לך במקרה סיגריה?' שואל אותי "זה שמרגיש בבית". 'לא'. בהתחלה הייתי נחמד. הוא סוגר את החלון באדישות, ומכוון אליו את המזגן, כאומר: 'תדליק כבר את המזגן יא קמצן' פתחתי לו את החלון והסתכלתי קדימה. השיר 'אבל אני, אוהב להיות בבית' התנגן לו ברקע. 'אני מת על השיר הזה' הוא אומר לי. (מפתיע, לא?) 'אכפת לך להגביר?' הווריד המרכזי שלי באזור המצח התחיל לתפוס נפח: 'תגיד, אכפת לך אם אני אזרוק אותך מהאוטו לבדוק איזה סוג צמיגים יש לאוטו מאחוריי? כי לי זה לא אכפת!' (לא אמרתי לו את זה, אבל אני חושב שהוא הבין לבד מהמבט שלי). הבני"ש והזקן התחילו ללחוש לו דברי מוסר, שאני לא אשמע. כדי לא לשמוע הגברתי לי קצת את הווליום, הייתה יופי של מוזיקה. לפי העוויתות של הזקן והסדקים במשקפיים של הבני"ש הבנתי שהווליום של משינה קצת מוגזם . הנמכתי, ושתי דקות אח"כ נפרדתי מהם לשלום, לא לפני שהזקן הרעיף עליי ברכות לבביות, איחולים בפולנית ופסוקים למיניהם בגרסאות שלא הכרתי וסגר את הדלת בחיוך חסר שיניים. לפני שהשתלבתי בתנועה הספקתי לראות את הבני"ש רץ, עם יד על הכיפה שלא תיפול מהראש- 'שכחתי את הדברים שלי בבגאז', סליחה' הוא אומר בחיוך מבויש. ונפרד ממני בלי דבר הלכה. המשכתי לנסוע, וסוף סוף היה לי קצת שקט. 'טרילילי טרילילי', 'טרילילי טרלילי' שמתי את הפלאפון בדיבורית ועניתי. "היי חמוד, זאת אמא" עכשיו היא בטח ממש דואגת ותתחיל לשגע אותי ולברר איפה אני ומה אני עושה. 'איך עבר עליך היום?' שואלת הדיבורית, 'בסדר אימא, לא משהו מיוחד' עניתי. 'יופי, הרגע הגעתי הביתה ואני יוצאת עם ימימה לריקודי עם עוד 10 דקות. ביי חמודי'. לפעמים יש יתרונות לסדר היום הצפוף שלה. אגב, לא יודע אם שמתם לב, בזמן האחרון קצת קשה לנהוג במדינה שלנו- או שהאופנוענים שמאחוריך מנסים להתגלח לפי המראות הצדדיות שלך או שמי שלפניך לא זוכר איפה הדוושה של הגז. בכל אופן, על הרכב שלפני היה סטיקר צהוב של ברסלב שכתוב בו: "תן חיוך הכל לטובה"- זתומר'ת "זה שאני נוסע לפניך בלי אורות ב-40 קמ"ש ותופס שני נתיבים בו זמנית זה לא סיבה לצפור לי" אני באמת לא אצפור לך אבל אני עלול להזמין סיכול ממוקד, אז תעשה קורס נהיגה מונעת, או כל דבר שיכול למנוע ממך לנהוג... הצלחתי לחמוק ממנו ולעמוד לפניו ברמזורים של צומת רעננה. שם ארב לי "השביעיסט". הוא התכופף לחלון וסימן לי עם האצבע "ישר?". אני לא סובל שאנשים לוקחים טרמפ-לחץ ברמזורים, זה תמיד מזכיר לי את הערבים הקטנים שמנסים למכור לי מציתות או מברשות לשירותים- "חמש בעשר". אני מהנהן לו, והשביעיסט מתיישב לידי, מניח את התיק המקושקש שלו על הברכיים ומתחיל לסקור את המפרט הטכני של האוטו תוך מישוש של הכפתורים, הריפוד וצמיד ה"סאבלימינל" שעל היד שלו. אני מכניס להילוך ראשון ונוסע ימינה לכיוון מישהי שמחכה בטרמפיאדה. "השמחמית" או "הממלמלת" עולה ומתיישבת מאחורה בחיוך מבוייש, אוספת את כל שאריות החצאית שלה שהעדיפו להישאר בטרמפיאדה וסוגרת את הדלת. היא שולפת איזה ספר למלמל. אולי תהילים, אולי סידור לערבית, יש גם כאלו עם "תפילה לזיווג הגון" (מבוסס על סיפור אמיתי...). אני מדליק את האור בתוך האוטו שתוכל לקרוא, ומנסה לא להראות "הגון" מדי. 'איזה שנה האוטו' שואל אותי השביעיסט, שחזר זה עתה מהים או משהו ומריח כמו חנות של נרגילות. '2003' אני עונה. 'וואי מגניב, LX או GLX'? 'כמה הוא עולה?' הוא לא מבין שאני לא עונה וממשיך 'למה אתה בהילוך שלישי?' 'יש לך צ'יינג'ר?' 'יש לך חברה?' 'יש לך שקל?' 'מה שיש לי', אני חושב לעצמי, 'הוא יד פתוחה ואצבעות שעלולות להפוך לאגרוף אם הוא לא ישתוק'. משום מה הוא שתק. אולי כי נגמרו לו צירופי המילים ל "יש לך". השמחמית הכניסה את ידה לתיק והחליפה אובייקט מילמול. הנסיעה עד נתניה עברה בשקט, והשניים ירדו בבית ליד. הרמתי צילצול לעמיקו, חבר מהמחלקה, נתנייתי, מהסוג שלא הכיר דתיים עד הצבא. פעם, כשהייתי באמצע "אשר יצר", ליד השירותים של הבסיס הוא עבר לידי והיה בהלם: 'מה?! גם לזה יש לכם תפילה?!' בחור משעשע. הוא הסביר לי בקצרה איך מגיעים אליו הביתה ובאיזה שכונות צריך מיגון ירי, הסבר שהיה נחוץ לי בעיר שיש בה יותר פושעים מפנסי רחוב. ישבנו, הרצנו צחוקים מהצבא ושתינו קפה. הוא דאג להתנצל ש:'זה קפה עלית, החלב מהמכולת והסוכר עם כשרות של הבג"צ, או איך שאתם לא קוראים לזה.' אחרי בערך שעתיים, אחרי שמיצינו את כל צירופי המילים של "חייל, "צבא" ו "אזרחות" יצאתי חזרה הביתה, בלי כח לאף אחד. כמעט. ה"מושלמת" עמדה בתחנה בצומת בית ליד, והיה נדמה לי שהיא מחכה לי מששת ימי בראשית. (מה שנשמע קצת מייאש...) הפעלתי את האיתות בחדווה וגלשתי הצידה, כגלוש ברבור צחור על פני אגם מוזהב, שבמימיו משתקפת החמה, הזוהרת במלא זיווה ונותנת חום לכל הבריאה . החיים נראו פתאום כ"כ יפים... 'ירושלים?' 'אני לא מאמינה!' היא התיישבה לצידי וחייכה בנחמדות. די מהר התרשמתי שיש לה מידות טובות- היא הייתה רזה, בגובה ממוצע ועם חיוך חודר שריון. מאותו רגע לא היו פקקים, הרמזורים כולם היו ירוקים, אנשים שעקפתי חייכו אליי, הרדיו ניגן את השירים הכי טובים שלו, ומד הדלק לא ירד. הרגשתי בעננים. לאור ה-160 קמ"ש בהם נהגתי זה עלול היה לקרות. היא לא שמה לב למהירות, אבל בעצמי החלטתי שלסיים את החיים דווקא עכשיו עלול להיות מעשה אידיוטי. היא מצידה הייתה עסוקה כל הדרך בלחייך לעצמה ולכתוב הודעות בפלאפון. כשהגענו לכניסה לעיר מיתרי הקול שלה הפיקו צלילים רכים וענוגים שמשמעותם הייתה 'לאן אתה מגיע?'. שאלתי בחזרה 'לאן את צריכה?' והיא ענתה: ' אוי לא נעים לי, אני גרה בבית לחם' עולמי חרב עליי. 'איפה?' שאלתי, והנמכתי את הרדיו שהיה עסוק בלזמר את "התחלות הן תמיד גם סוף". היא ענתה שוב- 'בית הכרם' החזרתי את הלב שלי למקומו המקורי ואמרתי לה שזה בסדר, וזה שתי דקות נסיעה בשבילי. אחרי עשר דקות של הסתבכות בסמטאות היא אומרת לי- 'תעצור פה, זה בסדר'. אני לא יודע מה קרה לי, כנראה שהייתי עסוק בגלישה על גלי הקול העדינים שלה, אבל בכל אופן מצאתי את עצמי חונה בתוך פגוש של מאזדה לבנה שעמדה שם. היא הסתכלה אליי, ובחצי חיוך מפודח אמרה לי: 'ממש לא נעים לי אבל הרגע דפקת את האוטו של אימא שלי' לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, והאדמה נראתה לי האופציה הכי הגיונית באותו רגע. היא אמרה 'תשאיר לי את הפרטים שלך ונסדר את זה כבר'. נתתי לה את הפרטים ונסעתי הביתה. מאז, אבא שלי כבר הספיק לתקן את הדפיקה ולסלוח לי, אבל חמותי עדיין עושה לי פרצופים לפני שהיא נותנת לנו את המאזדה.