[ליצירה]
אני עכשיו באמת נבוך.. תמיד כשהיו מדברים על בעז מהמגילה - בכיתה - הייתי מתכווץ מעט במקומי. אז אני לוקח את זה אישית (מה שכתבה אודיה בסוף) ומקווה שהשיבולים שלי יבלעו אותי ואת התגובה הזאת
מהר מהר. (נאום בעז הנבוך)
[ליצירה]
אני חושבת שכשמיתרים כותבת על ההתייחסות לנשים, ה"הגזמנו קצת" יוצר נימה ביקורתית, שאני הרבה יותר אוהבת מהפראפזה של אודיה, שנשמעת יותר טיפשעשרה.
מיתרים, שמחה שמצאת זמן עבורנו.
:)
[ליצירה]
להחיל מן הפנים אל החוץ זה הכי, אחותי.
(וזה באהבה,
לאור ליל שבועות ולאור בכלל):
-----
הִלכנו לנו וחלקנו את יופיים של הגברים בתנ"ך:
יונתן יפה כמו בלונדיני
אבשלום שחום ומתולתל ועם מצח קשה
יותם חיוור עם עיניים גדולות
לדוד ויעקב שוקיים שריריות
ליוסף עיניים חתוליות ובורקות
ליונה ואלישע ידיים ארוכות ולבנות
והכי כיף עם בעז שאפשר
לראות אותו מציץ עלינו מבין חרכי השיבולים
מבט בַּהיר שיעור צרוב וזיפים
ידיים משורגות אדמה שזופות וחמות
עוקב אחרינו שחוּחַ ועיקש
ופתאום יוצא מולנו מלוא קומתו, אנחנו מצחקקות
(מבט רציני וגם נבוך יש לו בעיניים)
נו, אתה צודק, הגזמנו קצת.
[ליצירה]
ישבנו לנו וחילקנו את יופיין של הנשים.
יש הרבה נשים אז כל אחת קיבלה ממש קצת :)
אני חושב שהצדק עם ערוגה- המשקל של כל היצירה טמון בשורה האחרונה- ביקורת על הצגתן של הנשים בתנ"ך.
לעומת מה שאודיה עשתה אח"כ, שהוא מה שנקרא "תנך בגובה העיניים" (ברררר) רק "ליפול" על הדמויות לפי מה שלמדנו עליהם, כמו יופיו של יוסף למשל.
[ליצירה]
יש בזה גרעין אמיתי. כי התנ"ך אע"פ שהוא ו"סיפוריו" כולו יחסי גומלין בהתגלות האלוהות, הוא גם התרחש בהסטוריה באמת וליופי יש בו הרבה משמעות.
והלוואי שהיינו יודעים לחיות את התנ"ך שלנו באופן הזה.
[ליצירה]
[ליצירה]
!!!!!!!!
all heil ממזר!
all heil ממזר!
(גברים בשחור 2)
כנראה שלא ירדתי לעומק היצירה-
סתם נחמד לקרוא בכל זאת..
[ליצירה]
אבל כבר לא כ"כ קטנה, הא?
זה יופי של שיר. ביחוד ההתחלה והסוף (אני לא אוביקטיבית, אני טיפוס של סוגריים) באמצע יש תחושה של התאמצות יתר, יש יותר מידי מילים שמחפות על תוכן קצת דל, וחבל.
אין לי הצעות קונקרטיות, רק להצמד למה שבאמת רצית להגיד. דברי אמת ניכרים, ולי אישית הם ניכרים רק בהתחלה ובסוף.
ואגב, זריחות מגיעות תמיד בעיתן ובזמנן.
ערוגה.
[ליצירה]
היי,
שירה קוצנית, בואי לפה!!
וואו, זה..
זה נורא נורא יפה. (יופי באמת)
לא, אני מתכוונת ש,
טוב נו, לפני הכל- זה כתוב טוב מאוד.
כפילות ה'כמו'אים בחלק הראשון צרמה לי בקריאה ראשונה. לוידת, זה בטח מכוון ואני צריכה לעבור על זה שוב.
והחלק השני- הוא פשוט נכון. זהו.
[ליצירה]
ווי, כ"כ ככה- הקליטה של המסע אחריו. גם לי הוא היה ביום השואה. לא בכיתי בכלל, בכלל- בשום מקום. הרגש שלי היה רק שכלי. וכשהכנו את הטקס של יום השואה, חודש אחרי, יושבות סתם ככה באיזה חדר יועצות בבי"ס, וכולם מסתובבות ומדברות וצוחקות וגוזרות ומדביקות, מן אוריה נחמדה כזאת של הרבה בנות שיושבות ביחד, אני התחלתי לבכות.
וברחתי מיד, כי זה לא היה במקום.
וזה כן.
[ליצירה]
השירים שלך-
בדיוק אותו דבר.
כולם נכנסים ומתעצבנים.
רוח חדשה מרחפת;
יחד, ללא כיבוש.
נכנסת לשירים שלך באתר-
רק כדי לקרוא את התגובות.
מבעד למסכך הדורש חידוש;
שום דבר לא ישתנה.
(ותודו, שזה חיקוי די מוצלח).
[ליצירה]
חִלקנו בינינו את השפה, את לקחת את התנועות
ואני את העִצורים והיינו יחד שפה אחת
ודברים רבים. שמע, שמע, שִמעי שִמעי
חיינו אחד, מוות יש הרבה, אלהים יש הרבה
חיינו אחד ואהבתנו אחת.
"בתים בתים ואהבה אחת", 9, פתוח סגור פתוח, יהודה עמיחי).
[ליצירה]
אז אם אתה מרגיש שהוא אוהב אותך, אני מרגישה שלא. בסדר?
המשל- כששואלים למה מנאם שוב, הרי הוא יודע מה המספר שלהם- ואז רש"י אומר שכמו שמלך שכספו חביב עליו והוא סופר אותו שוב ושוב, כך הקב"ה עושה. אולי זה באמת לא שייך (אבל זה כמו שהייתי מסדרת כל יום שישי את האוסף מפיות שלי, למרות שבסוף הכל היה חוזר למקום הרגיל).
בקשר למה שאמרת, לשם שינוי זה נשמע די חכם, אני אחשוב.
תודה.
[ליצירה]
אני רוצה שהשיר היפה הזה יעלה בהקשר של ימים בוערים אלה, עם עוד שיר של יהודה עמיחי. (אם מישהו יכול לעשות לשיר העלאה יותר מכובדת מזו, הוא מוזמן).
"
עכשיו, כשהמים לוחצים בעז
על קירות הסכרים,
עכשיו, כשהחסידות הלבנות, השבות,
נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,
שוב נחוש כמה חזקות הצלעות,
וכמה אמיץ האויר החם בתוך הראות,
וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,
כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,
וכמה אהבה דרושה
למלא את כל הכלים הריקים
ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,
וכמה נשימה,
סופה של נשימה,
לשיר את שיר-האביב הקטן.
"
(יהודה עמיחי)
--
שיהיה טוב.