הגשם הכה על תקרת תחנת האוטובוס במקצב מונוטוני. הרחוב הראשי, הסואן בדרך כלל, היה כעת מרוקן מנפש חיה ואך לעתים רחוקות נראתה איזו דמות חוצה אותו במרוצה, מחפשת מחסה מהקור הירושלמי ונעלמת כלעומת שבאה. "כולם מתחבאים מהטיפות" חייכה לעצמה. היא דווקא אהבה את זה. את השוטטות הזאת בגשם. לפתוח את כפתורי מעילה ולתת לרוח ולרטיבות המרעננת לחדור לעצמותיה, להרוות את גופה שתחושות הצחיחות והצימאון שררו בו תדיר. כעת, לאחר הטיול הלילי הקבוע שלה, לשמחתה בערב גשום במיוחד, התיישבה באחת מתחנות האוטובוס שבצד הדרך והתבוננה במתרחש ברחוב המצוחצח שנגלה לעיניה. נקי. מקורצף. ברור. אורות העיר משתקפים בשלוליות שנקוו בו וכל כולו אומר טוהר. היא קמה ממקומה והמשיכה לבהות בנוף האורבני היחיד שאהבה. ירושלים בגשם. לאחר שהשביעה את תיאבון עיניה ומוחה עיבד אף את הקטנה שבפיסות תמונת הרחוב, הסיטה מבטה לעבר בבואתה שהשתקפה מקיר תחנת האוטובוס. טיפות גשם נתלו על קצוות תלתליה הסוררים אשר נחלצו מהכובע המגושם שחבשה. אמה שנאה את הכובע הזה. 'הוא גדול, הוא חום והוא מסתיר את העיניים' היא, לעומת זאת, אהבה אותו. החביא אותה מכולם אך עם זאת גילה לה אותם. את האמיתות שלהם וגם את השקרים. מבלי משים מצאה עצמה מתקרבת יותר לעבר דמותה. מנסה לבחון מקרוב כל קמט שנשטף בגשם. המעיל השחור שלה, הגדול בכמה מידות, נתלה מעליה ברישול, מסתיר כל סימן לקווי מתאר נשיים. בחיוך נזכרה בהטפות החוזרות ונשנות מצד חברותיה. האמיצות שבהן הסבירו לה ש"מוזרות כשלה מרחיקה גברים". הגדילו עשות הילדים בבית החינוך בו הדריכה. "את מתלבשת שונה ומצחיק. אי אפשר לדעת שאת דתייה בכלל..." ככל שהפליגה בהירהוריה היטשטשה דמותה הנשקפת מולה. הזכוכית נעשתה מעורפלת מטיפות הגשם והבל עשן המכוניות שנסעו ברחוב בתדירות נמוכה. טיפות הגשם טפטפו בקצב איטי כעת עד כי נעלמו כמעט כליל. היא הליטה פניה בכפות ידיה, משפשפת את עיניה כמו מנקה אותן מהמראה שלה עצמה, והתכוננה להמשיך את הטיול הלילי הקבוע. מבט נוסף לעבר קיר התחנה גילה לה שהיא אינה לבד בתחנה. ברגע הראשון נבהלה מדמותו המשתקפת מאחורי בבואתה, אך מיד לאחר מכן, כשהסבה אליו את פניה וראתה אותו מחייך כמתנצל הרכינה ראשה במבוכה. האם ראה את מחשבותיה? "א... אני לא הפרעתי, אני מקווה. עצרתי לרגע כי... הגשם... מצטער" "לא- לא" מיהרה לומר "גם אני עצרתי לכמה רגעים. כנראה שהתעכבתי מעבר למתוכנן..." מבט קצר לעבר הרחוב הראה שהגשם כמעט ופסק. היא הצביעה לעבר הרקיע והוסיפה "ההפוגה הנוכחית ממש במקום. נראה לי שאמשיך כעת..." בידיה הטיבה את מעיל הגשם שלה, מנסה להדק אותו על גופה, ובעיניים מושפלות ממבוכה פנתה לצאת את התחנה. "צודקת. כדאי לנצל את הפסקת הממטרים הזאת" אמר ומיד התייצב לצדה "את צועדת לכיוון מרכז העיר?" השיבה בהינהון מהורהר. "יופי. כיף ללכת לטיול בערב חורפי. כיף עוד יותר בשניים" חייך והידק את צעיפו לצוואר. בתחילה צעדו בשקט, כשהיא מוצאת את עצמה מגניבה מבטים לעברו. מנסה לתהות על קנקנו דרך התבוננות במראה החורפי שלו. תמיד הייתה גאה בכך שידעה לזהות אנשים לפי החורפיות שלהם. הוא חבש כובע צמר אדום ומעיל אפור ארוך. מידי פעם בצבצו מכנסיו, אדומים גם כן, מתחת לכנף מעילו. היא השתעשעה מהמחשבה על תגובות החבר´ה מבית החינוך ללבושו. הוא בטח היה מסווג אחר כבוד בקטגוריית ילדי הפרחים הפריקים. "יש לך חיוך נעים" אמר ומיד הסב את מבטו ממנה. "תודה" ענתה קצרות. "נתקעת בגשם?" "אמממ... בערך. אולי בחרתי להיתקע בגשם". "גם אני אוהב גשם אבל הערב היה מתאים לי לבהות בו מתוך החדר החמים שלי. דווקא היום הייתי צריך להנחות קבוצת מורים לאמנות שמבקרת במוזיאון" "להנחות קבוצה?" "כן. תערוכת ציורים של אדגר דגה". 'טוב' הרהרה, 'אולי לא ילד פרחים פריק. אבל שוחר אמנות ראדיקלי ופציפיסט יתאים לו גם...' "דגה?" שאלה "זה ההוא שמצייר בעיקר רקדניות פריזאיות שמנמנות או פורטרטים של נשים עירומות?" הוא צחק בקול. "כן. בעיקר. מאיפה הידע?" "מהמסלול לאמנות שלקחתי בתיכון... ו---" הוסיפה תוך כדי כחכוח גרונה "מה אתה אוהב יותר ביצירתו?" "הכל". ´גם את העירום´, חשבה באכזבה שהפתיעה אותה. הם המשיכו לצעוד יחד בקצב איטי כשטיפות הגשם הבודדות שעד אותה עת טיפטפו או פסקו לסירוגין, הפכו למטר נינוח שהגביר את עצמתו אט אט. במבט הבא ששלח אליה נראה היה כי הוא מהסס, אך שניות נוספות תחת כיפת השמיים שכעת המטירו את הטיפות בעוז, כמו נסכו בו אומץ. "יש כאן בית קפה מקסים שאני מכיר... אם את רוצה אפשר אולי---" "כן" ענתה במהירות. לא נותנת למחשבות הרבות שלה להביאה לידי התלבטויות ופיקפוק מחודשים. בהקלה מחוייכת הוא פתח מטריה קטנה ששלף מתיק הצד המטולא שלו וסימן לה לחסות יחד עמו תחתיה. "בואי, זה ממש כאן". היא צעדה לצדו, קרוב יותר הפעם. מוצאת את עצמה עוקבת בדריכות אחרי תנועותיו הבוטחות שלא פסקו מלהפתיע אותה עוד כשקפץ ובלי להתבייש החל לצעוד לצדה עת יצאה מהתחנה. הוא היה שונה בהתנהגות שלו מהביישנות של הבחורים אותם הכירה. כל כולו אמר אומץ ותעוזה בוטחת שהיו מוכרים לה מעצמה אבל זרים לה בהתייחס לדפוסים החברתיים על פיהם גדלה. היא הייתה חריגה בנוף הדתי כמו... כמו ציור של דגה. והוא--- "הנה, הגענו. זה פה". המיקום של בית הקפה כמו גם מראהו הכללי בערב החורפי ההוא, כאילו נוצר בשבילם. לרגע היססה. תהתה אם היא נוהגת נכון. אם ההתמכרות הזאת לעוד רגעי חסד עם האיש הזה, הזר באורח חייו, יועילו לה. יביאו מזור לכאבי הלב שחוותה לא אחת מהבדידות שנגזרה עליה בשל בחירותיה השונות. החריגות. הכה עצמאיות. לעתים קרובות הייתה בוכה לעצמה. כולה קנאה באנשים כמוהו, על האינדיבידואליסטיות הפשוטה הזאת, ההליכה בתלם שנברא להם ונתהווה מתוך אמת פשוטה ופנימית, שאינה כרוכה במרדנות או בקריאת תיגר לעומת... לעומת שום דבר למעשה. ועכשיו, להיות איתו. כל כך קרוב. ובחוץ גשם. כשנכנסו לבית הקפה המואר באורות עמומים של חורף, חייך למלצר והוליך אותה לשולחן פינתי קטן, משקיף לסמטה הציורית מרוצפת האבנים. "הם חולטים כאן תה צמחים טעים מאוד... לעזור לך עם המעיל?" "זה בסדר" מיהרה להשיב ומצאה עצמה מתכרבלת במעילה כמבקשת להסתתר מפניו. "אז אני, ברשותך, אסיר את שלי" אמר. לרגע חשבה שהיא רואה פתילי ציצית מגיחים מתחת לסוודר השחור שלו. הייתה בטוחה שזיהתה את לובנן בוהק בניגודיות לכהות בגדיו. 'עכשיו אני הוזה עוד לפני שנפרדתי ממנו' חשבה בכאב. כשהסיר את הכובע וראתה את הכיפה הצבעונית שלו מצאה עצמה ממלמלת תפילות תודה. "הכל בסדר?" שאל. "הכל נהדר" התמתחה והחלה לחלץ עצמה מהמעיל הכבד. "ואתה צודק. נעים כאן." חיוכו נסך בה רוגע והיא מצאה את עצמה מוסיפה בבטחון "אני בכלל מרגישה פה נינוחה כמו בבית קפה אירופי... כמו בתמונה..." "כמו בציור של דגה" השלים את המשפט הבא שביקשה לומר.