(בואנה, זה סיפור ישן- נושן... ) ערב אחד היה ממש משעמם, אז רוני אמר שאולי נלך לשחק בשידוכים. שידוכים, למי שלא יודע, זה משחק רביעיות נפוץ שמשחקים אותו בעיקר בישיבות הלאומיות, אם אפשר לקרוא להן ככה. כמעט כל מי שאני מכיר שיחק במשחק הזה פעם, בין ברצינות ובין בהומור משועשע. צריך להיות מעל שיעור ד', כמובן. הרעיון של המשחק פשוט. כל אחד מקבל כמה קלפים, ומי שמשלים סידרה של ארבעה קלפים ראשון, מנצח. וכדאי, בדרך כלל, לנצח. בכל מקרה, החלטנו שהרעיון של רוני ממש במקום ובאמת יהיה נחמד לשחק קצת בשידוכים, אז התיישבנו על הרצפה ורוני הלך להביא את הקלפים. הוא חזר אחרי כמה דקות וחילק לכל אחד מהמשתתפים ארבעה קלפים. את הערימה שנשארה הוא שם באמצע, והתיישב בינינו. הסתכלתי בייאוש בקלפים שקיבלתי. לא משהו בכלל. יש לי אחת כשרונית ויצירתית נורא, אחת שמחפשת את עצמה, אחת ספונטאנית ורגישה ועוד אחת נאה וחברותית. נראה שרוני עבד עלי אבל לא אמרתי לו כלום. החבר'ה בינתיים החליטו שמי שהביא את הקלפים מתחיל ראשון, אז רוני התחיל. "תגיד לי", הוא פנה אל אברום בג'נטלמניות, "יש לך אולי נחמדה וחייכנית בעלת חוש הומור?" אברום נענע בראשו לשלילה. רוני לקח קלף מהחבילה שבמרכז וקימט את מצחו. "תור צביודה", הוא אמר. צביודה הרים את הקלפים שלו, התבונן בהם רגע, ואז שאל אותי: "יש לך במקרה בעלת חסד מופלא?". חי חי חי. הוא חושב שהוא ישיג ממני אחת בעלת חסד מופלא. "אין לי", השבתי לו. הוא השפיל את פניו ולקח קלף מהמרכז. תורי. נשמתי עמוקות, והתבוננתי בפני האנשים שסביבי, מנסה לקרוא את תחושותיהם, להרגיש את מחשבותיהם, להבין למי יש את מה שאני מחפש. "רוני!", קראתי בחדות, "יש לך שומעת שיעורים של הרב טאו בקביעות?". רוני התקפל בפינה, מביט סביבו בחוסר אונים, מקווה שמישהו יוציא אותו מהבוץ. "רוני! אתה חייב לענות לי!". רוני נשבר. "יש לי". הוא מסר לי את הקלף של הטאואיסטית, ואני זרקתי את הזאת שמחפשת את עצמה. חייכתי. יש לי עוד תור. "צביודה", לחשתי בארסיות מתנגנת, "יש לך בבקשה צנועה וביישנית?". צביודה שלף קלף מהחפיסה שבידו, ומסר לי אותו בפנים חתומות. המצב השתפר לאין ערוך. העפתי את הספונטאנית. רוני הביט אלי בחריפות. הסתכלתי לו בעיניים בלי להניד עפעף, קשוח כסטלונה, אמיץ כואן- דאם. במשחק הזה חייבים להחביא את הרגשות. אחרת אין לך סיכוי לנצח. אם אתה לא אדיש עד הסוף, אתה גמור. אברום שאל את רוני אם יש לו מקפידה בקלה כבחמורה. רוני הניד את ראשו בשלילה, והתור עבר אליו. "אדם", הוא לחשש ברשעות, "יש לך כשרונית ויצירתית נורא?". ידעתי. ידעתי שהוא בסוף יקלע, הנבזי הזה. "קח. שיהיה לך לבריאות", הושטתי לו את ההיא. לקחתי קלף מהמרכז. בת להורים עשירים. לא רע בכלל. אני רק צריך למצוא עוד אחת ויש לי רביעייה. "אברום, שמא בקלפים שלך יש בעלת חסד מופלא?", שאל רוני בחיוך מוסווה. אברום גירד בעורפו, נאנח חרש ומסר את החסידה לרוני. רוני נראה מאושר. כנראה שעוד קלף אחד והוא עושה סרייה. נשמתי עמוקות. צריך להבין שמשחקים כאלה אין חוכמות. מי שמשלים את הרביעייה ראשון, ניצח. הוא הולך הביתה וכל השאר צריכים להיאבק על הבררה. על קלפים של מפוקפקות, כאלה שאתה לא יודע אם אבא שלהן למד במרכז בכלל. לפעמים, האחרונים נתקעים עם קלפים של לא מחוברות לכלל ישראל או אפילו עם חוזרות בתשובה. לגמרי לא פשוט. לכן הרגשתי שעכשיו המשחק לחיים ולמוות. זה או אני או רוני. מי שמשלים את הסרייה ראשון, עשה את המשחק. רוני שאף את אוויר הערב הקריר אל ריאותיו. הוא הביט בפני ושאל באיטיות "יש לך בת להורים עשירים?". לבי החסיר פעימה. הרגשתי איך הלחץ הסיסטולי פוחת בעורקי. הדופק כמעט ונדם. אם הוא לוקח ממני את העשירה, הוא מנצח. הסרייה שלי הולכת. מחשבות התרוצצו בקדחתנות מדהימה בראשי, בעודי שומר על ארשת פנים קפואה. לשקר לו? לומר שאין לי בת עשירים ולהציל את עצמי או לתת לו אותה בידיעה שהפסדתי את המשחק? לפתע הבהב זיכרון מעומעם בראשי- משהו לגבי שקרים למען שלום בית. זהו זה! "אין לי", השבתי לרוני, מציל את עתידי המעורער. רוני המשיך להביט בי, כאילו מבקש תשובה אחרת, ואז הרים קלף מהערמה. הוא נראה מאוכזב. התור עבר אלי. המתח כאילו גבה בבת אחת לרמות בלתי רגילות. זה הסיכוי שלי לנצח, ומסתבר שגם רוני חושב ככה. הוא הביט בי בעצבנות בלתי מוסווית, וכסס את ציפורניו. הוא נראה לבן מהרגיל, ובצדק. הרמתי את הקלפים שלי מול עיני. סקרתי את פני היושבים ממולי והמהמתי לעצמי חרש. החלטתי לנסות. "אברום!", אמרתי באיטיות. הוא הסיט אלי את פניו, רעד קל אוחז בלסתו. "תגיד לי, אולי נמצאת אצלך, אה, צדיקה לעילא ולעילא?". הזמן כאילו האט את מהלכו. השעון תקתק באיטיות מדהימה, וכמה זבובים עצרו בחלל החדר. האוויר הפך מחניק בצורה בלתי נסבלת. אגלי זיעה גדולים התגלגלו על צווארו ומצחו של רוני. כל גופו רעד לגמרי, וידעתי שאני, בשניות אלה ממש, קובע את גורלו. אין רחמים במשחק הזה, צריך לקלוט. אם אני לא הייתי עושה מה שעשיתי, רוני היה לוקח את המשחק, ואני הייתי נזרק לכלבים. אין פשרות. פשוט אין. אברום שלף קלף מחפיסתו, ובתנועה איטית וארוכה הושיט אותו אלי. עיני רוני עקבו אחרי היד המושטת, כאילו יכלו לעצור אותה, להשיב אותה למקומה, לשנות את המהלך. לקחתי את הקלף. בתנועה סיבובית רחבה זרקתי את החברותית. צירפתי את הצדיקה לקלפים שבידי והנחתי את הרביעייה על השולחן. לא היה בכלל ספק שניצחתי. הייתה לי אחת ששומעת שיעורים של הרב טאו בקביעות, צנועה וביישנית, בת להורים עשירים וצדיקה לעילא ולעילא. כל מה שבנאדם צריך בעולם הזה. אי אם דה ווינר. הרמתי את תיק הצד שלי והנחתי אותו על כתפי, יוצא מהחדר. "אמרת שאין לך בת להורים עשירים!", שמעתי קריאה מאחורי. העלמתי גיחוך. "אתה יודע, שלום בית", אמרתי בשקט. קול קריסה נשמע כשרוני התמוטט על הרצפה הקרה. הבטתי בו ברחמים. כעבור רגע הזכרתי לעצמי שאין רגשות במשחק הזה. מדובר בחיים שלך, ככלות הכל. חוץ מזה, רוני היה זה שהציע שנשחק בשידוכים.