רגשי האשמה היו רודפים אותו כבר מילדותו. כשהם הצליחו להשיג אותו- ותמיד זה היה כך- היו ארבעה-חמישה מהם תופסים בו, מפילים אותו על הרצפה ובועטים לו בראש ובצלעות ללא רחם. בשלב כלשהו היה מגיע רגש האשמה הכי גדול, שמן מרושל עם עיניים כבויות ונבוט. הרגשות הקטנים היו נפוצים בבהלה לכל עבר, הוא עצמו היה מוטל על הרצפה מדמם חצי מת, מרים את עיניו לאט, וכשהשמן היה מניף מעליו את הנבוט זה תמיד היה הזיכרון האחרון לתקופת-מה לא פעוטה בכלל.

(הבעיה עם רגשי אשמה היא שאין לך מושג שהם בעצם נגדך. כשהם מתגודדים סביבך במהומה ובועטים לך בכל הגוף אתה בטוח משום מה שהם היו רוצים לעשות אותך בן אדם יותר טוב. לחשל אותך, נגיד. לתת לך כלים להתמודד עם החיים. לעשות אותך ירא אלוקים, לשפר אותך, להרים אותך מאשפתות למחוק את האישיות הנבערת והמכוערת שלך מתחת פני השמיים, יימח שמך, ולהקים במקומה בניין רב קומות אפרורי לתפארת העם הדתי, עם דגל שחור לבן וחיוך מחושק בקורות בטון.)

אבל עכשיו שתים עשרה שנה אחר כך, וזמן אלול הנורא, והוא כבר למד לדעת שהם נגדו. לגמרי. אלו הימים האחרונים של הזעם, כמעט ראש השנה, והוא רץ במורד הכביש השכונתי הלוהט ברגליים חשופות ועדר שלם של רגשי אשמה נוהר אחריו במרחק לא גדול, חותך במהירות, נשפך מהסמטאות שבין בתי האבן. כפות רגליו היחפות בוערות על האספלט השחור, הוא נשנק מהריצה המהירה, מזיע כולו כמו רגל אבודה במרחב סנדלי קרוקס ("לא מזיעים אני אומר לך. בדוק"), ורק הציציות מתנופפות ברומנטיקה ברוח כאילו מדובר במשב חולמני של סתיו בדרך היין הצרפתית.

אין לי סיכוי, הוא חושב ומהדק את השפתיים חזק יותר (כמו גבר מה שנקרא), אני תמיד מפסיד. העדר הולך ומצמצם את הפער, ורגש אשמה מנומש וגבוה זורק לו מעל כולם, זוכר אותי? אני המבט המיוסר של אמא, שנתנה לך את הכול כידוע. תזכור אותי עוד הרבה זמן, חרדות נטישה אני אעשה לך. זה שלידו, רזה במכנסיים דקים וחולצה כחולה דהויה, מתגלגל מצחוק: פרנוסה, פרנוסה הוא רוצה. עזוב אותך, זה כולה משפחה, אל תילחץ, פרנוסה קצובה מראש השנה. השאר מצטרפים בהנאה סדיסטית וצורחים לו בבליל של קולות עמוקים ומוכרים לו היטב, והוא מצליח בקושי להפריד ביניהם כשהם צועקים על הלימוד תורה שלו והילד שבמעון עד ארבע-חמש כל יום וההגשמה העצמית האבודה והזוגיות והאמונה ומעשר כספים איפה ואידיאלים גוססים עד שהוא מרחוק רואה את בית הכנסת ולוחש לעצמו, שם זה השם יתברך, השם יתברך יעזור לי והוא מגביר מהירות והגם שדורך על קוצים ותילי תילים של דרדרים אכזריים כיענה הוא לא מאט אלא להפך, רומס אותם ברגל גסה עד שהזינוק לתוך הפתח האפלולי וטריקת הדלת העזה מותירים אותו לבד, מתנשם ומתנשף מול ארון קודש עשוי עץ מלא, ספסל פה ספסל שם צרור ריחן על הבמה וזקן אחד שחום שזקנו ארוך מפסיק את לימודו ומביט בו בתימהון. רגשי האשמה מתדפקים בחוץ על הדלת הכבדה, וכמה מציצים מן החלונות הסגורים אבל הוא בשלו, רוצה לדרוש את השם יתברך רוצה לשאול אותו מה הקשר של כל זה אליו או: רגשי אשמה ויהדות כמכלול אינטגראלי בתורת בעלי המוסר, עיין שם. ומתוך ששוקעת השמש והיום מעריב עליו מאוד הוא מתחיל בתפילת עמידה של מנחה ומבקש מהשם יתברך שיחוס עליו ויגן עליו כמו שעשה לאברהם ויחיה מתים במאמרו ויהיה קדוש לגמרי אפילו, וכשמגיע לסלח לנו פורצים שני רגשות אשמה את הדלת באמצעות עמוד טלפון ישן שמתנדב לשמש למענם כנגח חומות רומאי ומתייצבים מסופקים במשמעת חדה לצד הפתח. ההוא המרושל עם המבט הכבוי בעיניים נכנס פנימה בצעדים אובססיביים, ומספיק לראות בחיוך זוויתי איך הקליינט שלו עושה בשבילו את העבודה, צועק סלח לנו אבינו כי חטאנו ומכה על החזה וצועק מלכנו כי פשענו ומכה שנית קצת חזק מידי וקצת מדויק מידי, וקורס על הרצפה בעיווי פנים ובחוסר נשימה בולט.

כשהוא מתעורר הזקן רכון מעליו, מתיז מים מתוך נטלה ישנה על פניו. "זה הכל האשכניזים הביאו עלינו", גוער בו הזקן במבטא מרוקאי כבד, "ממתי הבן אדם צריך להרביץ לעצמו ככה חזק? זה הלב שמה, לא היצר-רע שלו!". וההוא עם הנבוט מסתלק החוצה בנשיפה של אכזבה ואומר לעצמו בשקט הוליוודי אי וויל בי בק.