--- הוא אמר לי שהבחור שהוא רוצה להציע לי הוא בחור מצויין. בעצם, המבטא הדרום אמריקאי שלו הגה 'מצויין' קצת אחרת.... "בחור נצויין" לא יודעת אם הייתי בדרך כלל נענית להצעה כזאת, אבל מי שהציע זה דניאל, ה'אבא' המאמץ שלי מהשירות הלאומי, שעליו ועל אשתו, שרה, אני יכולה להגיד בגאון שהם המודל שלי לזוגיות נפלאה. אז הבחור היה איתו בצבא--- "סליחה, דניאל... צבא? אתה לא, במחילה, מהחטיארים? יש לך בן שמיניסט!" "לא... לא. פגשתי אותו במילואים האחרונים- הוא באמת בחור רציני. הוא לא בגילי... הוא בן 38, מהאמיצים שבלוחמים שהיו לי" "דניאל... אני בת 26--- אל תגזים" "חגית, אני אומר לך, הוא בחור מצויין. לאחרונה הוא חזר בתשובה וזה הפך אותו ליותר ממצויין..." "יש בחורים מצויינים בני 18 ובחורים מצויינים בני 40. אני מחפשת בחור מצויין בטווח גילאים נורמלי" "אני אומר לך, הוא לא נראה... הוא נאה מאוד, נראה צעיר, אנרגטי, הוא צלם מאוד מוכשר" פיסת קרח של קשיחות נמסה לי באחת... "צלם?" "כן. מאוד ידוע... .וכשהיינו בצבא הוא נבחר לחייל מצטיין, עם המאה עשרים האלה, שהולכים לנשיא ביום העצמאות " "וואלה? טוב, אבל זה לא חכמה, היית בצבא כשצה"ל רק התחיל, לא? כמה היו אז בצה"ל 158 חיילים?..." האמת היא שציון מצא חן בעיני כבר בשיחה הראשונה. היה מהורהר-מצחיק-פילוסוף כזה. והחלטנו להפגש במטרופולין הגדולה- ת"א. התכנון היה שאגיע ואז אלך איתו לשיעור שהוא לא כל כך רוצה להפסיד ולאחר השיעור- נצא לאנשהו. הגעתי לתחנת ארלוזורוב בתל אביב. רבע שעה אחרי הזמן הנקוב (חוק בליינדייטים מספר אחת. לאחר. אה וגם האוטובוס נתקע בפקק למשך עשרים דקות...) את הפז'ו שתיאר לי מראש- ראיתי מיד. בתוך המכונית ישב בחור עם עיניים ירוקות גדולות חיוך רחב ו... כיפה שחורה. ("מה נפל על דניאל?! אין לו מושג מה הכיוון הדתי שלי?") "ש-לום. את נראית בדיוק כמו שתיארתי לעצמי" "פשיה. חושים של צלם, כאילו? מדמיין פורטרטים על פי קול?" "ממש לא. פשוט אמרת לי שתהיי 'המכוערת עם השמלה התכולה'..." גיחך. ("שתי נקודות!") "יפה לך להתחיל ברגל שמאל. מכאן אתה לא יכול לרדת יותר נמוך" "מותר לי, אם לך מותר לשקר" הביט בי וחזר להתבונן בכביש. "סליחה?" "את הדבר הכי לא מכוער שראיתי" הסמקתי והבטתי הצידה, על הבניינים הגבוהים של תל אביב. כמה שניות של שקט--- "איפה השיעור שאתה רוצה להגיע אליו?" "הוא התבטל להיום- אז כולי לרשותך" "ולאן אתה נוסע?" "לא יודע... נוסע" "אממממ... אז ככה: אני לא כל כך אוהבת להפגש בבתי קפה וכאלה. לא יודעת... המבטים של אנשים. תסביך ישן נושן שלי". "אני גר פה קרוב" אמר כלאחר יד, ממשיך להביט במבט מרוכז בכביש. "אז נלך לשם". לא האמנתי שאני אומרת את זה. אבל איכשהו עניין אותי כל מה שהיה קשור באיש הזה, עם העיניים היפות, שחזר בתשובה לאחר קשר של חמש שנים עם גיורת שכאשר חשבו להנשא- נסוג כי הוא כהן. "אני לא מבינה" שאלתי אז, בשיחת הטלפון הראשונה,"היית חילוני מושלם בכל קנה מידה- למה לוותר על אהבה גדולה כל כך? למה לא להתחתן בקפריסין?" "לא יודע... פשוט לא יכולתי. משהו בי לא רצה להתנתק בצורה כזאת מהעם ומהסטאטוס 'כהן' למרות שהיום כמעט אין לו משמעות. עם התחושה הזאת התחלתי לברר בעצמי דברים וככה התקרבתי" כשעצר את רכבו הפסקתי להרהר והצצתי בסביבה. הוא חייך. "הגענו". "תגידי" הוסיף ושאל "האבן הזאת שבשרשרת שלך... יש לה איזושהי משמעות?" "לא ממש. סתם, התאימה לי לשמלה..." הוא נראה כמעט מאוכזב מהתשובה. 'טיפוס מיסטי... נמשך לכל האבנים והקטורות- בטוח!' ציינתי לעצמי ופסעתי לצדו לכיוון השער הגדול שלידו חנה אופנוע. מכירים את כל הבתים המסוגננים האלה, שמקדישים להם עמודי צבע מרשימים בז'ורנלים נחשבים לעיצוב? לאחד כזה נכנסתי. חצינו גינה מטופחת ונכנסנו לבית מדהים ביופיו, מרוהט בטוב טעם (נו, אסתטיקה... המקצוע מחייב), ציורי שמן מדהימים על הקירות. אפילו המטבח היה מסוגנן להפליא. 'והוא עשה הכל' הרהרתי, נזכרת בחלק האינפורמציה הזה שדניאל סיפק לי. יצאנו לשבת בגינה. אני לא זוכרת הרבה מהשיחה ההיא. אני זוכרת שהיא שיקפה לי את דמותו שהשפיעה עלי עמוקות. חוש הומור מיוחד, חיוך ממיס, חכמה ניכרת וראיה אמיתית וחדה את המציאות. בשלב מסויים חזרנו פנימה. ניגשתי למערכת וחיפשתי דיסק מעניין. 'רוקפור- בחזרה לשבלול' היה בחירה מצויינת. "איזה שיר את הכי אוהבת בדיסק הזה?" שאל כשהתחלתי להסתובב בסלון ולהביט מקרוב בציורים. "אבשלום" הוא ניגש למערכת וכיוון את הדיסק לשיר השני. התיישב בשיכול רגליים על הכורסה והביט בי. "למה אין תמונות שלך על הקיר?" שאלתי. "אה... אני לא כזה מוכשר..." "את זה תן לי להחליט. אני רוצה לראות תמונות שלך." הוא השפיל עיניים, נבוך, ופנה לצאת את הסלון, שניה לאחר שנעלם במורד המדרגות הציץ ראשו והוא קרא לעברי "את באה?" למטה היה הסטודיו שלו. עם הציוד ההוא, של הצלמים. אין לי מושג למה משמש כל דבר, אבל הוא הדליק שולחן אור והניח עליו תשלילים קשיחים של כל מיני תמונות... עד היום חרוטה במוחי הסיטואציה ההיא, אני מסתכלת בתמונות, והוא בצד, נשען על הקיר בוחן בעיניים חדות כל תגובה שלי. מצטנע כשאני מגזימה, לדעתו, בקריאות ההתפעלות, צוחק כשאני נלהבת כילדה ("מה, אתה צילמת את כל זה? זה היה קמפיין שלם בעיתונות ובשלטי חוצות!")... עד שהגעתי לתמונה ההיא--- "ציון" הרמתי את הראש "זו שלך?" "מה את רואה שם?" "אני רואה שם חלון עם שקיעה ונרות שבת... אני מכירה את זה... זה שלך?" "כן, זה שלי, לא ממש זוכר לאיזו מטרה צילמתי את זה...זה היה לפני כמה שנים טובות" "מעל לעשר שנים. זה היה פרוספקט כזה של חב"ד: מרגישים-שכבר-שבת. בכל עמוד בפרוספקט שנפתח ראו את השמש יותר שוקעת ובאחרון השמש נעלמה לגמרי והנרות דולקים" "נכון!!! וואו, איך את זוכרת? -הייתי חילוני אז...הדחקתי עבודות מהסוג הזה" "הפרוספקט שמור אצלי עד היום..." שתקתי. את שניות השקט שהיו שם אני זוכרת בבירור. הוא מסתכל בי, בוחן כל מבט משתאה שלי על התמונות שהשתקפו באור הצהוב-אדום. הייתה אינטימיות גדולה. לא מינית, חלילה, או זולה. אוירה מיוחדת שקשה לי להגדיר. בשלב מסויים הרגשתי שאני לא יכולה להשאר שם ופניתי לעלות למעלה, מסמנת לו לבוא בעקבותי וקצת מקנטרת אותו "מי שקרן עכשיו? 'לא מוכשר'... ממש" "דניאל אמר לי שגם את מאוד מוכשרת" "קצת, קליגרפיה. עשיתי להם כמה תמונות בבית" "ציור?" "לא ממש. איורים ובעיקר תמונות שמשלבות קטעים או פסוקים" שקט. הבטתי בשעון. "אני חייבת לזוז לאוטובוס האחרון" הוא פנה, כמעט מאוכזב, להביא את מפתחות האוטו שהיו מונחים ליד הקסדה שלו. ברקע התנגנו הצלילים האחרונים של "קח לך אישה ובנה לה בית". "תרצי לפגוש אותי שוב?" פנה אלי לפתע. "כן."