"בום!!!" קול הנפץ ששמעה והעיר אותה מן השינה הטרופה בלאו הכי, הגיע מכיוון סלון הדירה. היא קמה בזריזות, מנסה לאזן את משקלה תוך כדי נעילת נעלי הבית שלה ומיהרה לבדוק מה פשר הרעש. החלון היה פתוח ועל הרצפה הייתה, מנותצת, המראה המלבנית שתלתה אך לפני יומיים. "אויש, לעזאזל..." היא נאנחה ופנתה להביא את היעה והמטאטא. "ועוד אומרים שזה מביא מזל רע" הרהרה לעצמה רגעים ספורים לפני שנדקרה מאחד הרסיסים. "אאוץ'!!! ...אוף. צודקים". לאחר שסיימה לנקות את הרצפה וסגרה את החלון על בריחו, הציצה בשעונה. אחת אחר חצות. היא שלחה יד אל שפופרת הטלפון, האזינה לצליל החיוג וחייגה. "הלו?---" הקול היה ישנוני משהו. "לא אמרתי לך כבר שכשאתה ישן- אל תענה לי?" "ולפספס את הקול שלך? זה דווקא בדיוק מה שאני צריך לפני השינה..." "גיחי גיחי. צורי, המראה הזאת, שקנינו בפישפשים- נשברה בזה הרגע. עד שמצאנו מראה מרזה..." "נשברה? איך? לא יכלה לשאת את המראה שלך?" "אוףףףף, אל תרגיז אותי! אני גם ככה בדיכי. אותי לא העיר הקול שלי אלא בום כזה מחריד שעד עכשיו אני רועדת. מקור ומפחד... ואומרים שזה מביא מזל לא טוב שמראות נשברות" התייפחה. "טוב- טוב, די עם אמונות טפילות. חוץ מזה שאת תמיד אומרת שהמזל שלך מחורבן גם ככה, אז שלילי ושלילי זה יוצא חיובי, לא?" "נו, די! זה ממש לא מצחיק! יודע מה? שיהיה לך לילה טוב!" ניתקה בטריקה. ועכשיו לבד עם השקט הזה... היא שמעה את הלמות לבה שאט אט החלה לחזור לקצב שפוי וחשבה מה כדאי לעשות עד שתחזור אליה השינה. לאחר נסיון נפל של התכרבלות במטרה לישון, נגשה למדף הספרים במגמה למצוא איזו יצירת מופת משמימה וטרחנית שתסייע במשימת ההירדמות הבלתי אפשרית הזאת. ביד מושטת שלפה את "הודו-יומן דרכים" של קרליבך. לא ממש משמים- אבל היא בטח תרדם איכשהו. בעמוד הראשון הייתה הקדשה מצורי. מתנה לקראת הנסיעה להודו. "העולם מתחלק לשניים. אלה שנוסעים להודו ואלה שלא. גם אלה וגם אלה מגיעים בסוף לאותה נקודה ומגלים שם את עצמם. צורי. נ.ב: תשמרי על עצמך מבקטריות ורעלים למינהם. להתרחק מפטיטיס בי, לקחת ויטמין סי ובלי פטריות הזיה- את גם ככה לא הכי מקורקעת..." חייכה. צורי היה החבר הכי טוב שלה בעולם. הם הדריכו יחד בתנועה מכיתה י', למדו יחד לבגרויות ולאחר שנתיים שירות יצאה לטייל בחו"ל עם חברה במטרה להתחיל את חיי האקדמיה יחד איתו, לאחר שירותו הצבאי. איכשהו הוא היה שם בכל צומת דרכים חשובה בחייה. כמעט כמו בן משפחה. הייתה נקודה בקריירה המשותפת שלהם שהוא ניסה להיות יותר מזה. היא שנאה אותו על כך. היא כיווצה גבות, נזכרת... כיצד אמרה לו אז, כמה היא מאוכזבת מהרעיון, כמה היא כועסת אפילו שהוא מוכן להרוס קשר כזה. הוא יקר לה מאח והוא יודע את זה ועכשיו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אבל הכל חזר להיות אותו דבר, לשמחתה. כי זה צורי. לעתים היה נדמה לה שהוא מביט בה מהורהר, כשהיא מספרת לו על הקורות אותה בעבודה או על ספר יפה שקראה, אך הוא מיד היה מתעורר וזורק איזו אמירה צינית כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב. נקישות בדלת העירו אותה ממחשבותיה. במהירות קמה, מחוייכת, מהמיטה וכששאלה, רטורית, "מי שם?" שמעה גיחוך ואת התשובה "המזל הטוב שלך"... הוא נשען על המשקוף, כשפתחה את הדלת. בידו אחז מראה ועל פניו מרוח החיוך הסימפאטי שלו. "השתגעת? זו לא המראה שלך?" "טיפשונת" אמר כשנכנס והחל לייצב את המראה על הקיר "אני יפה גם ככה. את צריכה להשקיע כדי להראות נורמאלי..." עם גמר המלאכה, פנה אליה ואמר: "הנה, עכשיו תוכלי לייפות את עצמך כל בוקר כדי שיותר ויותר חתיכים יתחילו איתך ואז יתברר שהם חולירות ואז תבואי לבכות לי. טוב, מה עוד צריך לעשות בשביל לקבל פה כוס קפה?" כשהכינה לשניהם לשתות ("ואל תפחיתי לי בסוכר! שלוש כפיות זה שלוש כפיות... אני מרגיש כשאת שמה פחות), חשבה על זה שהמזל שלה לא רע כל כך בעצם. יש לה אותו. היא הגניבה לעברו מבט נוסף שעה ששם איזה שלמה ארצי במערכת ושאלה את עצמה אם אהבה זה דבר שיכול להתגנב אל הלב בשקט בשקט, בלי שתחוש כלל שהיא נמצאת שם. אם אהבה שמקורה בידידות אמת אינה נאצלת אף יותר... זו לא הייתה הפעם הראשונה ששתתה קפה עם צורי ועם זאת, זו הייתה הפעם הראשונה ששתתה קפה עם צורי... ------- בשניה בה ניפץ את הכוס ברגלו, מיד לפני ה"מזל טוב" וצלילי התזמורת לחש לאזנה: "את רואה? את רואה שיש רסיסים שמביאים מזל טוב?".