הכאב עוטף אותי מסביב, מחבק אותי, מאמץ אותי אל לב ליבו, אומר לי, בוא היכנס שקע בי, משתלח אלי בלשונות של אש. ואני, גופי רפה, חלש, לא מתנגד לכאב שהופך למציאות, להווה, לעתיד. העבר נשכח, העתיד מעורפל והכל מתרכז סביב הכאב, הניצחי, התמידי-שלא עוזב. הוא מלטף אותי, הכאב, ואומר לי: תבכה, תבכה, מגיע לך. ביהדות כתוב שאסור להיות עצוב. אני זורק את היהדות בצד וממשיך, ממשיך לבכות. אני פוסע בתוך הכאב מסתכל אל תוכו, מציץ ימינה בחשש-ואין כלום, מסב מבטי שמאלה וגם שם אין כלום. מסתכל אחורה. שאריות, נצוצות של אור, מעט אור, שהולך ודועך, כמעט נעלם. אני קורא לאור, האור שלי, עזוב אותו!-אבל הכאב, חזק ממני, גדול ועצום, והוא לוחש לי בלאט, בשקט-שרק אני אשמע: תבכה, תבכה-מגי לך. ואז, בקריסה אדירה, מנסה להיאחז במשהו, בריק, בכלום. אני קורס ונכנע לכאב. הוא מקבל אותי בחום, ואני בוכה בידיו, בוכה ובוכה. הוא לא מנחם אותי, הוא נותן לי לפרוק, לבכות. ואז, כשאני נרגע קצת, הוא עוזב אותי ונותן לי להמשיך להלחם-בעצמי.