בין השמשות 

"שבת שלום"

הרמתי את העיניים מהכתבה ואמא שלי עמדה שם, מדרגה אחת לפני האחרונה, והסתכלה עלי במין מבט שכזה, שחציו רחמים וחציו תחנונים.

"שבת שלום, אמא"

היא ירדה את המדרגה האחרונה והלכה להדליק נרות בפינת הסלון, ליד שולחן האוכל. אני יכול לחזור לכתבה שלי. 1200 סמ"ק של עוצמה דו-גלגלית יכולים להביא אותך לשיא של מהירות ושל חוויה שלא ידעת כמותה, ואני שוקע בסקירה על הדגמים החדשים של YAMAHA לאופנועים כבדים.

"אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, להדליק נר של שבת קודש"

הדסה כבר הלכה לבית הכנסת, כך שאין מי שיענה אמן. אמא מסתובבת ומסתכלת עלי במבט שואל.

"נו, יפתח"

"מה נו?"

"נו, תענה אמן"

אני לא יכול לזהות בקול שלה אם היא מתחננת או דורשת. אני מרים שוב את העיניים מהכתבה ומתבונן בה. המטפחת מהודקת לראש וחושפת רק את שורשי השערות, ומקדימה מתגנב לו תלתל, עדיין רטוב ממקלחת שלפני שבת. חולצה לבנה רקומה וחצאית שחורה, מראה שמרני משהו, אני מציין לעצמי, ועדיין היא לא מוותרת על המטפחת.

"אמן"

אמא מסתובבת חזרה ואני יכול להמשיך לקרוא בשקט. יש גם תמונות מהמבחן שטח שעשו לאופנועים, לכל הדגמים, וכולם עמדו במבחן. ה-1200 הכי טוב, נדמה לי. אני אשאל הערב את רונן, היה לאח שלו אחד כזה שנה שעברה והוא מכר אותו כי הוא היה צריך את הכסף לגיטרה חשמלית.

"...שתחונן אותי ואת כל קרובַי, ותתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים, ותזכרנו בזכרון טובה וברכה, ותפקדנו בפקודת ישועה ורחמים"

רונן הקים עכשיו להקה די טובה שמופיעה בכל מיני פאבים והולך להם בסדר, ככה הוא אמר. עושים איזה קופה של מאה דולר לערב, וגם מתקשרות אליו כל מיני-

"וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי השם, יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש, בהשם דבקים, ומאירים את העולם בתורה"

אפשר להשתגע. זו לא ברכה שאומרים אותה בקול, אני בטוח. האמת היא שאני לא ממש בטוח כי כמעט אף פעם לא הייתי בבית בשעה הזאת.

"בזכות שרה רבקה רחל ולאה אימותינו. והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד. והאר פניך ונושעה. אמן"

אני זורק את המגזין על השולחן והוא נסגר בטפיחה. אמא מסירה את הידיים מהפנים ואני מציץ בה מאחור. הידיים שלה מוצלבות מקדימה, ונחות על המותניים הנגדיות" יד ימין על מותן שמאל, ויד שמאל על מותן ימין. היא נראית קצת כאילו היא מחבקת את עצמה.

"מתי הדסה הלכה?" אמא מתבוננת בנרות ומדברת אלי. אבא אהב שהיא הדליקה בפמוטים הגבוהים, והיא דווקא טענה ש"נרות שבת צריכים להאיר מלמטה". עכשיו היא חזרה לפמוטים.

"לפני איזה רבע שעה. היא אמרה שלא נחכה לה כי היא הולכת לישראל הצעיר והם עושים שם מניין קרליבך"

"ככה היא אמרה?"

שתיקה.

"בוודאי שנחכה". ואת שתי המילים האלה היא אמרה ממש בקול המורה שלה, כאילו אמרה למופרע התורן שיחכה לה ליד המשרד של המנהל.

"אולי היא תלך לאכול אצל שרַי?" קיוויתי שלא היה אפשר לשמוע את הציפייה בקול שלי.

"היא לא. אמרנו שאת השבתות אנחנו עושים ביחד". אמרנו. זה היא אמרה. וגם השתמשה במילים "כלה ונחרצה": "כלה ונחרצה מאיתי שנשמור את אווירת השבת בבית. אם אתם רוצים לאכול אצל חברים, תדחו את הביקור לאמצע השבוע". מתי היא אמרה את זה? לפני חודש? חודש וחצי? נראה כאילו עברו שנים. מאז היא קושרת אותנו אליה בחוט תיל, לא נותנת להתרחק מעבר לעיגול שהיא סימנה. איפה הייתָ, מה אתה עושה, עם מי אתה מסתובב. כל היום יש לה שאלות.

אנחה. "נו, אז מה אתה עושה עכשיו?"

אני שותק קצת ומשאיר את השאלה באוויר.

"הממממ?"

אמא ניגשת לספריה ולוקחת את הסידור של אבא, החום עם האותיות זהב בכריכה.

"מה? אה, לא, סתם שאלתי מה אתה עושה עכשיו"

עוד שתיקה קצרה. אין לי כח להיות נחמד.

"הייתי באמצע לקרוא את המגזין החדש של מוטו, אבל אז באת והתחלת להרעיש אז הלך לי הריכוז"

היא שותקת קצת.

"צריך ריכוז בשביל לקרוא את זה?" ראיתי שהיא לא ממש איתי. תמיד עם כניסת שבת היא מתחילה לשקוע בעצמה.

היא מתיישבת אל השולחן ופותחת את הסידור. לא מתמצאת היא ממלמלת לעצמה: "איפה פה קבלת שבת? אה, הנה, מוזר... שמו את זה אחרי שיר השירים... אצלי בסידור זה הפוך... מוזר"

אני שם את הרגליים על השולחן הקטן ומותח את הידיים מאחורי הראש. פיהוק. איזו עייפות. לחכות עכשיו עד שהדסה תחזור מהבית כנסת, ואחר כך ארוחת ליל שבת, עם אמא שמזייפת את השירים הייקים של אבא והדסה עם הדבר תורה מהאולפנא. אין לי כח לכל הטרגדיה המשפחתית הזאת. אולי אם אני אצליח לשכנע אותה לתת לי ללכת לרונן, הוא אמר לי שהם הקליטו משהו עכשיו והוא רוצה לשמוע מה אני אומר...

"אולי תתפלל איתי?"

-

-

מה?

מה היא רוצה ממני כבר חשבתי שעברנו את השלב הזה מזמן.

"יפתח?"

אני מסתכל על הצד האחורי של המוטו שזרוק על השולחן. האותיות מטושטשות, לא קריאות. הונדה החדש עם ציפוי מטאלי בפחות ממאה אלף שקל, מחיר מחירון אני לא יודע מה נפל עליה פתאום-

"יפתח?"

"מה?" תהיה קשה כמו אבן. אל תתן לה לטפס עליך.

"אולי תבוא להתפלל איתי? כאן, מהסידור. אתה לא חייב ללכת לבית הכנסת, אבל אולי בבית תתחבר לזה יותר, כשאתה-"

"אמרתי לך אלף פעם שאני לא מאמין בזה, ולא בשום דבר שאת מאמינה בו, בסדר? תעזבי אותי."

אני מתבונן בה. היא יושבת בראש השולחן, הראש שלה מורכן והידיים זרוקות בשני הצדדים של הסידור, מאחוריה הנרות דולקים. היא מדברת והקול שלה שקט ועצוב ואני כמעט לא שומע אותו.

"תקשיב שניה יפתח. אני יודעת שבבית הכנסת זה קשה להתפלל, גם לי זה קשה. אבל בבית שיש אווירה אחרת ש-"

די.

"זה לא קשור לאווירה. אני לא מאמין בזה ותפסיקי להציק לי. כמה פעמים צריך לומר לך? אני חילוני"

שתי המלילים האחרונות יצאו לי קצת מודגשות: א-נ-י   ח-י-ל-ו-נ-י. הרגשתי קצת מטופש בגלל החרוז.

היא קמה וטרקה את הסידור. הטפיחה הדהדה. הורדתי את הרגליים מהשולחן והמוטו נפל על הרצפה. התכופפתי להרים אותו ונתקע לי הראש בשולחן. הרגשה של מלחמה.

"שיט"

אמא הסתובבה אלי נסערת ואחר כך הסתובבה שוב במהירות לכיוון הנרות. שמעתי את הקול שלה חוזר אלי מהקיר, הולך ומתרומם.

"אתה לא מבין כמה זה כואב לי, נכון? לא מעניין אותך מה שהשקעתי בך ובחינוך שלך, ומה אני חושבת על מה שאתה עושה. כל מה שאכפת לך זה עצמך, ואתה ואתה ואתה. תתבייש, באמת שתתבייש"

שתתבייש- יש –יש. הקול שלה הדהד ונעצר. התפתחה לי מן בחילה כזאת בתוך הבטן. מה היא צועקת עלי?

"שום דבר לא מעניין אותךָ. לא הלימודים, לא הרב שלך, לא אני, לא הדסה. אם אבא היה כאן-"
הבחילה גאתה והגיעה לי אל הגרון.

"אל תערבי בזה את אבא"

"אני כן. לאבא בחיים לא היית מעז להגיד ככה. כשאבא היה פה לא היית כזה אנטי הכל. מאז שהוא הלך--- מאז שהוא הלך—" היא נתקעה.

מה מאז שהוא הלך? מה מאז שהוא הלך? מאז שהוא הלך היא מנסה לקשור אותי למה שהיא מאמינה בו, למשפחה, לחברים, לבית כנסת. לרתום אותי לעגלת הסוסים המזדקנים הזאת כדי שאביא לה מצוות הביתה. לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה.

"אמרתי לך לא לערב בזה את אבא". פתאום אני מקשיב לקול שלי והוא נשמע מתוח והוא הולך ועולה כמו שמכוונים את הגיטרה ומותחים יותר מדי את המיתר- "ואל תשחקי לי על הזכרונות. את יודעת שזה לא הוגן לעשות את זה ואבא גם לא היה מרשה לך". נגמר לי האוויר אני חייב לנשום. הבחילה הזאת לא עוזבת אותי.

היא שתקה והביטה בנרות.

"אבל אני לא דומַה לאבא"

לא, היא לא דומה. אבא היה חזק וחם ומחבק. אבא היה נותן לי עצות איך לתפוס טרמפים בקלות ובא לאסוף אותי מהאולם פיס בלילה. לאבא לא היו שתיקות ארוכות וחינוכיות כאלה, והרצאות של שעות על מה התפקיד שלי במשפחה. ואבא לא הכריח אותי להיות כמוהו, אף פעם.

בשקט שנוצַר אנחנו שומעים את אחד הנרות לוחש, והלהבה עולה ויורדת, נהיית חלשה ופתאום מתהפכת לתוך השמן. גם כשאני מתבונן מאחור אני יכול לראות שזה כואב לאמא. אני קם מהספה ועוקף את השולחן.

"זוזי שניה אני אסדר את זה" כל מה שצריך זה להוציא את הפתילה ולהדליק אותה מחדש.

-

"יפתח אתה לא יכול. יפתח זה מוקצה"

מה היא כל כך מתפלאת?

"אני יודע. אמרתי לך, לי זה לא מפריע. תני לי שניה לסדר את זה"

"יפתח-" היא מסתובבת אלי ועומדת ביני לבין הנרות. הפנים שלה חיוורים וארוכים, והעיניים פעורות קצת. היא לא מסתכלת עלי אלא מעבר לכתף שלי, בוהה באיזו נקודה בחלל, והפה שלה קצת פתוח- "שלא תעז".

בדחיפה קלה אני יכול להזיז אותה ולהדליק את זה. אולי אפילו הטעיה קטנה מימין ואז עיקוף משמאל ואני מגיע לשם-

"יפתח- נתנאל- קוך, אתה לא תעז לחלל את השבת ליד אמא שלך, אתה שומע?" העיניים שלה עדיין תלויות באותה נקודה ואני מבחין שהיא מתחילה לרעוד. מה כבר עשיתי שהיא מתרגשת כל כך רק רציתי לעזור לה לסדר את זה. כל האוויר יוצא לי בנשיפה.

אני מפנה לה את הגב והולך לחדר.

בכניסה לחדר שלי משהו קורא לי לעצור ולהסתובב. היא עדיין עומדת שם, בתנוחה מגוננת על הנרות שרק אחד מהם דולק, ומרחוק אני רואה איך שהיא עדיין רועדת. העיניים נעוצות באותה נקודה, אבל מופיע בהן ברק שהופך לשתי דמעות שמתגלגלות לה על הלחיים. יש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.

אני מתקדם שני צעדים לכיוונה ופתאום אני רואה קמט שמתעמק באמצע המצח שלה, המבט מתרכז, העיניים מתפקסות על נקודה-

חבטה.

אמא שלי מקופלת לשניים ליד שולחן האוכל, ערימה של שחור ולבן ומטפחת לבנה מהודקת ומתוך כל הבלאגן הזה יוצא צליל עמום, כמו נהמה או אנחת כאב. לרגע חשבתי שאולי היא יולדת, אבל חזרתי בי. לא יכול להיות.

אני מסתכל עוד פעם בגוש המיילל הזה שהוא אמא שלי ופתאום אני חושב שזו האשה שגידלה אותי ושמהבטן שלה יצאתי וזה היא בעצם הפירוש של המילה אמא ומתוך המחשבה הזאת אני גורר אותה אל הספה ומחבק אותה ברחמים גדולים ומבחין בפליאה וקצת בפחד כמה היא רזה וקלה ואיך אני יוכול להקיף אותה בקלות בשתי ידיים גדולות ולומר לה:

"אמא אל תבכי לא התכוונתי"

ולהרגיש איך לאט לאט הבכי שלה נרגע והופך לאנחה אחת ארוכה שנגמרת והיא מושכת באף ואומרת:

"די יפתחוש. קצת התפרקתי לנו, נכון? זה פשוט כל העניין עם אבא זה שובר אותי אתה מבין?"

ואני מבין ומהנהן ולא מספר לה שזה שובר גם אותי, ואני מבקש ממנה לברך אותי כמו בכל ערב שבת כי אני יודע שזה משמח אותה, ובאמת היא מחייכת קצת בעיניים רטובות ומברכת.

"הדסה צריכה להגיע עוד מעט, אמא"

"כן". היא כבר לא איתי, שוב העיניים שלה בוהות. אני קם מהספה והולך לחדר.

"אני הולך להתארגן כמה דקות. תקראי לי כשהדסה מגיעה"

"בסדר בסדר" היא אומרת כמו מתוך חלום, "אני צריכה עוד לסיים להתפלל".

אני ניגש לחדר וסוגר אחרי את הדלת. הצללים המוכרים מנחמים קצת, ואני מושך כסא אל המרפסת ומתיישב.

תמיד זה עוזר לי לשבת ככה, להתנדנד על הכסא עם הרגליים על הקצה של המרפסת, ולחשוב. לפעמים אבא היה בא ושם לי את היד על הכתף והיינו מדברים בחושך על הבית ספר ועל בנות, ועל מה הוא רצה לעשות כשהוא היה בגילי ועל מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול.

אני מושך קופסה של נובלס מהשידה ומדליק לי סיגריה. העשן מתערבל בתוכי ואני פולט אותו בנשיפה ארוכה, מתבונן בענן הלבן שהולך ומתפזר.

לעזאזל.

http://www.hug-elad.org/gallery/albums/userpics/10%20Karkom%20-%20sunset.jpg