זה אחד מאותם לילות. אחד מאותם לילות, שאני פשוט יושב, במחשב, לפסנתר, לגיטר, לטלוויזיה, ומחכה. מחכה לשום דבר, שיבוא בסופו של הליל [וסליחה שהרסתי את הסוף המפתיע]. שמישהו יחשוב עלי. שאני אבוא ואבדוק דואר ויהיה לי עוד משהו חוץ מ[בודק] "Fanball's Cap Challenge - 150,000 Dollars in Prizes!" שהפלאפון שלי יצלצל. או שירקד על השולחן שלוש פעמים לכבוד ההודעה. או שהטלפון יצלצל, ומישהו יגיד "סליחה שאני מתקשר בשעה כזו, אבל ידעתי שאתה ער ורציתי לדבר איתך". ולא כי אני המפלט האחרון. אני לא רוצה להיות 'טוב, אף אחד לא זמין, נתקשר אליו, בכל זאת צריך מישהו לדבר איתו'. שיתקשרו כי רוצים לדבר איתי. כי אני נחמד ואני יודע לשתוק יפה. זה, בעצם, מה שאני עושה בדרך כלל בטלפון. אני רגיל לשתוק. איזה מכתב. או משהו. אלוהים, תוציא אותי מהשקט הזה! ונדם.