[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
"ואני רק רוצה ללטף אותה ולקרוא לה שיר
של יהודה עמיחי או של שלמה המלך".
אני חושבת שמחזור השירים הזה, לכשיראה אור, צריך לצאת בכרך משל עצמו, אחרת הוא יהיה מעיק.
כלומר, כל שיר צריך מרווח נשימה עצמאי, אחרת יש תחושה שהמילים חוזרות על עצמן. שהשנינויות בחלקן מיותרות.
אבל זה גבולי ולא מוחלט. יש מעט מקומות שאפשר לדייק יותר (אפשר לומר, למשל: "שנחה בשלום על הזֵרים". כך לענ"ד).
שנדע לדעת צער ולהשאר בריאים לִפנַי ולפנים.
[ליצירה]
החייכתני:)
בדיוק חזרתי עכשיו מ'חרשה'.
כולם שם יוצאי מרכז...
רק הערה קטנה:
"...במזל גדול שום כלי לא נשבר..."
לא עדיף לשנות לברוך השם או משהו בסגנון?
חביב מאוד.
אויש, נזכרתי-
זה הזכיר לי בהתחלה את הסיפורים על בתקה וקליקקו. מכיר? הוא גר בנתנקה והיא גרה בבית קל...
[ליצירה]
תודה, נעם.
-----
לפעמים אני שואבת את הכתיבה ממישהו אחר, אבל דווקא פה לא. [אמנם זה היה מזמן יחסית, אך אני משערת שאני זוכרת נכון.]
על סגנון אישי קשה לי לדבר, כי אני לא רואה כזה [גם לא בקוים של ציורים שלי, אגב], אבל אחרים רואים אצלי, וזה אולי מוכיח משהו.
[ליצירה]
נכון,
ואם להיות בניעקיביסטית קיטשית לגמרי לכמה שניות, אז-
המילה נתן- אם אם קוראים אותה מהסוף להתחלה היא עדיין אותו הדבר.
מי שנותן- בעיקר מקבל.
סו,
את נורא צודקת. זה הדבר הכי הכי ממלא.