[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
תגובה מפוכחת.
[הו, יש כ"כ הרבה תגובות שלי שהייתי רוצה לסמן מתחתיהן "נכתב בגיל 16".]
ובכן, מאסטרפיס, אתה כבר יודע מה זה.
אני לא בטוחה אמנם בקשר ליצירה הזו, ממש, עד הסוף,
אבל
ללא ספק
זה משהו גדול,
שעזוב, אני לא אתחיל לדבר אפילו על איך שחילקת את הרגש למנות קטנות (ולא השתמשתי בדימוי של פריסת לחם, כי זה כמעט וברור מאליו, וזה מה שיפה, שאפילו הטכניות הסמויה שנמצאת במאחורה של המאחורה של מאחורי הקלעים הרחוקים- היא עצמה חלק מהשיר. וזה כמעט קדוש בעיני),
כי רק הצד הטכני של השיר- הבתים והזרימה והקצב של זה-
הכל מרכיב פה משהו שאני כל כך אוהבת ומעריכה.
וזה גם מאוד מרגש אותי. בכל פעם מחדש.
[וזה באמת באמת באמת,
באמת בלי ציניות.]
[ליצירה]
אני בכיתי באמת (יותר מפעם אחת) ולא בלוית המת
ובוכה הרבה, כל הזמן. (זה נשמע נורא, זה לא.)
וגמני כמעט בכיתי היום בתפילה, אבל זה לא שייך כאן.
בכל מקרה, אהפתי.