[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
-
"היה היו כאן פעם שקמים
חולות מסביב וגם נוף,
העיר תל-אביבשל אותם הימים
היתה בית בודד על החוף.
...
היום השיקמים נעלמו ואינם
רק שלט את שמם עוד מזכיר,
כמה ציפורים וספסל מיותם
נצב בליבה של העיר.
ומושך הוא אליו כשהערב יורד
ונושרים מן העץ העלים,
קבצן מן הרחוב הלך בודד
או זוג אוהבים צעירים."
(מתוך 'גן השקמים', ישראל יצחקי)
[ליצירה]
צודק, משה.
אין לי מילים בשבילך, את יודעת מה אני חושבת באמת.
אם את בוחרת להרגיש אחרת, אני לא מבינה את זה.
ועל הרגעים בהם הייתי ועודני לא בסדר- אני מתנצלת קבל עם ועדה.
רציני.
[ליצירה]
אם יורשה לי להעיר
'חיממתי והגשתי מחדש' זה לא מתאים.
אולי 'שיניתי מעט את המתכון וניסיתי שוב, אני מבין שזה יותר טוב הפעם.'
כי בחימום מחדש הטעם אף פעם לא נהדר כל כך, בטח לא כמו בפעם הראשונה.