הי לכולכם; חודשים ארוכים שהייתי מנותקת מהעולם הוירטואלי שפעם האמנתי שהוא ימלא את חסרוני...חשבתי שרק צעד קיצוני יצליח לנער אותי. רק לאחרונה אני מרשה לעצמי להגיח מידי פעם, ולשתף זרים-קרובים... נשמה יקרה לי מאוד; כרגע, רק חוט דק, נזיל באורכו מקשר בינינו. ועל אף שאנו תלויות זו בזו, ועל אף שאת לא יכולה לתפקד בלעדיי ואני לא יכולה לתפקד בלעדייך- אין בינינו שוויון כוחות . אני שלךְ, ובעבורךְ נבראתי. האמת לצידךְ. וגם הצדק. ולצידי יש בעיקר בלבול וחוסר אונים. יש לךְ קיום נצחי, מקדמת דנא. אני פונקציה נקודתית, חשובה וחיונית ברצף-אבל נקודתית. ניתנה לי הזדמנות להיות חלק מהיופי הזה, זכיתי לדעת- גם אם לא במלואי- שיש אלוקָ. רק הידיעה הזו בלבד צריכה לשמח אותי, אבל האגו... הריצה אחר מימוש עצמי בלי הבנת המושג הזה בכלל. הרי אין דבר כזה אני ואת. אני זה את, והשאר זה אגו שמחפש לו קיום ואחיזה ולא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את רצונו, ושוב ממלא אותי בתחושת החמצה כוזבת שנדמית לי בייאושי כאמיתית. אני מוכרחה ללמוד הכנעה. לא מתוך סירוס עצמי אלא מתוך גאווה אחרת. גאווה בהיותי חלק קטן אבל ממשי בתוכנית הבריאה כי כך החלטתָ. ואני רוצה לעשות את דברךָ- רק כי ככה אמרתָ. לא כי אני מצליחה לראות בזה היגיון, לא כי ככה חונכתי, לא כי אני מפחדת מעונש-אלא כי ככה אמרתָ וזה מספיק לי. ואם הארתָ בי הבנה אחת שמשמחת אותי-אני רוצה לזכור שזה חסד. מתנה שנתתָ לי להרוות צימאוני ולמלא חסרוני במעט. אך מצד האמת האחת המוחלטת, אני פה להיות לךָ כלי שרת בכל יכולתי- ולעשות מה שתבקש- כי ככה אמרתָ. ולהרגיש שאין דבר ממלא ומשמח מזה. אבל עורפי קשה. הלוואי והייתי לךָ בת נאמנה יותר. כזו שמסוגלת לעשות כל דבר רק משום שככה אמרתָ, נקודה. מתוקף אמוני ואמונתי, מתוקף אהבתי ויראתי, ומתוקף הכְנעתי הכֶּנָה למולךָ, שאין כבוד גדול ממנה. אבל בתוכי צומחת גאווה מטופשת ועזות מצח שלוחשת לי שאמצא את דרכי לבד. כל כך רצתי להתבטל להתמוסס באור הרך הזה, להתעטף בו, להישבע לךָ אמונים. לאהוב ולהעריץ את הבריאה הזו המדויקת להפליא ואת ברואיה. לדעת שבוראה רוצה שאני ספציפית אהיה חלק ממנה. אבל קולות אחרים טווים קליפות סביב ליבי, לבל אגיע אלייךָ. וכדרך העולם, פעם ידי על העליונה, ופעם ידם... ואת, נשמה שלי, המושכת בחוטים; משכי חזק. אל תתייאשי ממני. אל תוותרי עליי. טשטשתי את עצמי לדעת והחושים קהו, אבל אם תימשכי מספיק חזק- אני אכאב אותךְ. ואני אשתדל לא לברוח הפעם. ואני יודעת שלא על כורחךָ אתה נולד ולא על כורחךָ אתה חי ולא על כורחךָ אתה מת, אלא הכל מכוח בחירתֶךְ ורצונךְ לִתְקוֹן את שקלקלנו פעם. ואני יודעת שברגע שתסיימי את עיסוקייךְ פה, יגמר החוזה הלא כתוב בינינו, ונפרד כל אחת לדרכה; אני למנוחת עולמים להיטמע בעפר הרך ואת תלכי לתדלק קצת למעלה ומיד למשימה הבאה. וברגע נדיר של צלילות יחסית, אני מודיעה לךְ בזאת שאני נכנעת לרצונךְ. ואל תאמיני לי אם מחר אגיד לךְ אחרת. קשה לי להחזיק את ההרגשה הזו לאורך זמן, את יודעת, אבל אני אשתדל לזכור איך זה מרגיש. ולאבא שלנו שבשמיים, שנמצא בקצה החוט השני שלךְ, תגידי שאני בדרך.     ולשליחה האנושית שלי, רק רציתי לומר לך תודה שהזכרת לי שאני יכולה לדבר איתה. בתוך הכאוס ושאר ההבלים, אני נוטה לשכוח את החסד הזה.. בטוחה שהאל הטוב ימשיך להאיר לך ומאחלת שתמיד תזכי להיות צינור לאורו...