אז מה שרציתי לספר לך זה, שאני תועה בדרכים, ודורכת בתעיות. מספר שנים ואף כל שנות. רציתי לומר, שאני מחפשת אי של יציבות, ולו רק כדי לקפוץ ממנו בחזרה למים העמוקים והעכורים של חוסר הידיעה, חוסר הכשרון וחוסר הבטחון, בהם אני משכשכת את ימיי. אני שואלת אותך (ואל תענה לי)- על מי אתלה את צערי לייבוש. הרי אתה לא עץ דקל גבוה ואינטליגנטי ביותר, שתעיף אותי לכל הרוחות עם הרוח הראשונה, שתטלטל אותי ואותך. על זה אני יכולה לסמוך ולא רוצה לסמוך. על האי הקטן, אתה עץ מנדרינות ממוצע, עם מנדרינות ממוצעות ככה חמוצות-מתוקות, שאותן נאכל בחיינו הממוצעים מאוד. רע, רע מאוד. ההתקדמות הזו לאחור, כשבכלל אין לאן להתקדם, רק במעגלים על האי בלב הסערות. אי שאין בו אפילו מכונת לוטומט ראויה לשמה. ואתה, מה שאתה רוצה זה, אני עוד לא יודעת, אבל כבר החלטתי בשבילך. לא, ברור שאני יודעת, כי אתה כזה פשוט לפענוח. אתה בדרכך על הטוסטוס, עושה משלוחים על האי ובכלל עושה מה שאומרים לך. אתה בדרכך לקראת קניית בית על האי, רשום בטאבו עם משכנתא שתשלם לבעל מטע המנדרינות, וילדים כמה וכמה. אתה די מעריץ את הדקלים הגבוהים שבשכונה ליד, אבל הם לא מדגדגים לך את סיפור האושר המנדריני שלך. שכתבתי בשבילך. ואיפה אני עומדת. אני לא עומדת. אני מטפסת. מטפסת על כמה עצים, אחד אחרי השני או אף במקביל, ונתקעת בד"כ על אמצע הגזע. ולא יכולה לרדת ויורדת על כורחי, עד שכל הקוצים בדרך למטה כבר פצעו אותי. על השריטות אני לא מתעכבת. טיפה מנגבת, והולכת הלאה לטפס, ליצור עוד צלקות, ולקלף את השריטות העמוקות הישנות. כל זה, במקום לקלף איתך מנדרינות מתוקות. ---- אם תראה לי שכדאי, אז אולי. אני רוצה לראות. כי די נמאס לי מהספורט האתגרי הזה של טיפוס על עצים והשתלשלות מכורח ושחייה למרחקים קצרים במים הסובבים את האי המלאים בכרישים ובדכדוך שלי. ---- אחרית דבר: להצעת מישהי שהכרתי לאחרונה מפה, החלטתי שכדאי להוסיף מעט פרטים חיצוניים על היצירה, שיתרמו להבנתה ולהלך הרוח שיצר אותה. המכתב נכתב ב14.11.98 הייתי אז בת 23 וחצי. אחת התקופות האבודות והמיואשות בחיי. הכרתי מישהו בדרך מוזרה. הייתי בטוחה בשלב הראשון, (שבועיים אחרי שכבר אמר לי עד כמה הוא אוהב אותי), חשבתי מה אני רוצה בדיוק- אותו או בסה"כ נקודת אחיזה. נפרדנו אחרי חודש. ליום בדיוק. למחרת נסעתי אליו לירושלים בוכיה ונסערת. כזאת אנוכי...והפתעתי אותו במקום העבודה שלו. הקשר הפך לקשר של שבעה חודשים. רציני, כבר הודענו להורים של שנינו על חתונה בקרוב. והייתי מאושרת באמת, שמחתי על כמה לא צדקתי בתחושותיי הראשוניות. בשבת שבע ברכות של בן דודו, באיזו התנחלות קטנה, שבת שהייתה אמורה להראות לכולם: hey we are next... הוא נפרד ממני. בום. ואז, חודשים של שיקום. ומאז נכתבו פרקים רבים בספר דברי ימיי. כיום, שלוש שנים אחרי, שמעתי שהוא נישא, גרושה עם ילדה. מוזר. אפילו לא טרחתי להצליב מידע.