מבצע קָדֶש כסליו התשס"ג יום חמישי, 20:38 בערב "הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל". הקהל שאג "מקודשת מקודשת…" ואימא לכסנה אליי מבט דומע, פילסה דרכה לעברי והצליחה רק לפלוט: "נו, chérie, בקרו--" לפני שאני קוטעת אותה בקוצר רוח. "בעיתו. בזמנו. וממש לא בקרוב, תודה". "Ne parle pas comme ça* " היא נוזפת בי. "תתפללי עכשיו. זה זמן טוב להתפלל על.." היא מנסה לברור מילים " על כל מה שאת רוצה ושיעשה לך טוב" היא אומרת בהיסוס מחכה לקבל ממני אישור. "תראי, הקשר שלי עם הקדוש קצת טעון כרגע, אז לא נראה לי שזה הזמן לבקש ממנו כל מיני דברים". היא רצתה לומר עוד משהו אך חזרה בה. היא מניחה לי לעת עתה, ואני מוצאת את דרכי לשולחן שסומן לי בכרטיס, שולחן מספר 24. כשאני מגיעה מסתבר לי שזה שולחן החברים הרווקים והחברות הרווקות של החתן-כלה. שולחן אחד. כל השאר נשואים. 6 רווקות ו-4 רווקים בשולחן אחד. העפתי מבט מחפש וראיתי את אימא שלי מסמנת שהיא החליפה כרטיסים כדי שאוכל לשבת עם חבר'ה בני גילי. פחח.. עדיף לשבת בשולחן הילדים, הם יותר קרובים לגילי אם כבר. אני מתיישבת עם פרצוף קרבי והצהרה אילמת שאינה משתמעת לשתי פנים: "אל תתעסקו איתי", אבל כנראה שזה לא עשה רושם על הרווק שכחכח בגרונו ואמר שאולי נעשה הכרות בין כל יושבי השולחן. רציתי להציע לו שכל אחד יגיד את שמו וחיה שהוא אוהב, ואחר כך נשיר את המנון התנועה, אבל בסוף החנקתי גיחוך סלחני ופתחתי במחקר מעמיק של מרכיבי סלט המטבוחה ששייט לו בנחת בצלחת שלי. בו ברגע שפיצחתי את הקוד הגנטי השגוי של המטבוחה שעמדה לפניי (יותר מידי פלפלים, פחות מידי עגבניות אם אתם מתעקשים ), פנה אליי המכחכח ושאל: "ומי את?". כל העיניים בשולחן הופנו אליי ויציאות החירום של האולם לא נראו במרחק ריצת משוכות. לא עשה רושם שיש לי דרך לצאת מהעסק, אז בלית ברירה אימצתי את המבטא של דודה מישל, הוספתי הבעה מתנצלת ואמרתי באיטיות: "אני לא מדברת עברית טוב". כנראה שהמכחכח היה שותף לפרוייקט של הסוכנות "לא עוצרים באמצע עליה" (או שמא לא עוצרים בכלל) כיוון שהוא החל במבצע מזורז של קליטת עליה. הוא דיבר ללא הרף בעברית מתובלת בצרפתית מחרידה, הגה בהטעמה מוגזמת ובדציבלים בלתי נסבלים כל מילה (הלו? כאילו אני אולי עולה חדשה, לא חרשת) בעוד אני נאלצת להנהן ולחייך כל הערב, עד שכמעט התפרקה לי הלסת. וכמו לא סבלתי די, בדרך הביתה, שניה לפני שנשכבתי פרקדן על המושב האחורי באוטו, אימא מסתובבת אליי בחיוך מעורר חשד, ומספרת שהיא דיברה עם האימא של הבחור שדיברתי (אני דיברתי? ) איתו בשולחן, והיא אישה אוּרוֹפֶּאִית מ-א-ו-ד נחמדה ו.. "אני שפוכה אימא, מה לא יכול לחכות למחר?" גמגמתי בעייפות. " נתתי לו את מספר הטלפון שלך, הוא באמת מאוד התלהב ממך ואמר ש.." "מה?!?!" צרחתי אחרי שניה של ערפול חושים שנבע מהקליטה האיטית שלי. חריקת הבלמים הפראית העידה שאבא לחץ על הברקס בבהלה ואימא שאלה אם אני רוצה להרוג את כולנו (באותם רגעים זה היה נראה רעיון לא רע האמת) ואבא שאל מה אני צורחת כאילו תלשו לי יד ואימא אמרה לו שיירגע כי לא קרה כלום ואבא עונה לה שבמזל לא קרה כלום ואימא אמרה שנמשיך לסוע כי כבר מאוחר ויום חמישי היום וצריך עוד להכין סלטים לשבת… יום שישי, 07:58 בבוקר צלצול פלאפון צורם מעיר אותי חמש שעות אחרי שהלכתי לישון. אני מושיטה יד יגעה לכיוון המכשיר המקולל ונשבעת שאם לא מדובר במקרה חירום, מצב השוכן\ת בצד השני של האפרכסת בכי רע. אני: (בקול של(it’s-better-be-good בוקר טוב. הוא: כחכוח אני: הלו? המכחכח: אה, שלום לך. בוקר אור. אני: (תוך כדי הטחת ראשי בקיר) כן. בוקר אור. המכחכח: מדבר שוקי. אימא שלך נתנה לאימא שלי את הטלפ.. רגע, הערתי אותך? אני: האמת שכן… המכחכח: אוי, אני נורא מצטער באמת פשוט חשבתי ש… אני: סליחה שאני קוטעת אותך אבל נוכל לדבר מאוחר יותר? המכחכח: ודאי. ודאי. תישני טוב. אני: תודה. להתראות. הראש צונח על הכרית ואני תוהה אם להשמיד את הנייד ובכך להרוג שתי ציפורים במכה אחת. שניה לפני החיסול אני נזכרת שיש לו גם את הטלפון בבית ובשביל להרוג ציפור אחת (גם אם מדובר בחשבון מנופח) לא שווה לחסל את האפרכסת הניידת שלי. יום שישי, 10:46 בבוקר בעודי מכינה סלט פרות משובח לכבוד שבת ומפזמת את הסלוגן של רשת ג', מעכיר צלצול הפלאפון את שלוותי. A man’s got a do what a man’s got a do, אני מאמצת לעצמי משפטי תמיכה של המין החזק, ולוחצת על הכפתור הירוק. הוא: שלום אני: וברכה. הוא: מדבר שוקי. אימא שלך נתנה לאימא שלי את ה… אני: כן, אני יודעת. זו הייתה טעות, אני ממש מצערת, אבל אני לא ממש יוצאת, ז"א אני לא יוצאת. בכלל. אני פשוט עוד לא במקום הזה… הוא: המקום יזמן לך את זיווגך בזמן הראוי.. אני: ממממ כן בעזרת השם, תודה. הוא: אפשר בכל זאת לשאול אותך משהו? אני: (נדרכת) כן? הוא: אם את לא מעונינת, תוכלי להכיר לי את הבחורה המתולתלת ההיא שדיברה איתך? לוקחות לי 30 שניות להבין שמדובר ברויטל בת דודתי. קליטה איטית כבר אמרנו. אני: (לוקחת אויר ) היא רק בת 19 למה שתרצה כבר לצאת? הוא: תשאלי אותה. את לא אהבת שהחליטו בשבילך, אל תחליטי בשבילה. לא תאמן החוצפה של הבחור. אני נושמת שתי נשימות מרגיעות כמו שלמדנו בחוג מדיטציה ומהמהמת לעצמי מנטרות להפנמת הסבלנות. אני: בסדר, אני אשאל אותה בע"ה. הוא: מתי? הדם עולה לי לראש. הלוו?? להגיש לך לו"ז שבועי בשלושה עותקים?? אני… "לנשום עמוק" אני משחזרת בראשי את קולה הרגוע של המורה למדיטציה. "לא לתת לשום דבר להפריע לרוגע שלנו…" הוא: (ממשיך, משלא הגבתי) שלא תביני לא נכון, אני פשוט צריך להחזיר תשובה לגבי מישהי אחרת. לא יאמן. הבחור מבוקש. עוד הוכחה לסדר העדיפויות התמוה של העולם. אני: אני אשתדל כמה שיותר מהר הוא: תודה רבה. שתהיה לך שבת שלום. אני: גם לך. להתראות. הוא: רגע, לא נתתי לך את המספר שלי. אני: זה בסדר, מופיע לי על הצג. הוא: טוב. להתראות. יום שישי, שלוש דקות לפני הדלקת נרות אני בדרך למקלחת, לקול מחאתו הקבועה של אבא "למה-את-תמיד-מחכה-לרגע-האחרון" כשאני שומעת את אימא צועקת לי מלמטה שרויטל בטלפון. אני עושה אחורה פנה לכיוון החדר ומרימה את השפופרת. אני מתחילה לספר לה את השתלשלות האירועים אבל היא קוטעת אותי ואומרת לי שאימא שלי סיפרה כבר לאימא שלה והיא מסכימה. מרוב תסכול על ה "חמ"ל לעידוד הנישואין במשפחה" שאימא שלי הקימה, לא הספקתי להיות בהלם מוחלט מהעובדה שרויטל הסכימה, בניגוד לכל הגיון, לצאת עם שוקי. שבת, 10:30 בבוקר נכנסתי הביתה מתנשפת בעודי שומעת את בני המשפחה משתרכים בעצלתיים, אגב ריכול קבוצתי עם השכנים על החתונה של הבן של שרה שהייתה ביום חמישי. אני פותחת את המקרר ומתחילה להכין את הסלטים (אם לא הבנתם עד עכשיו, זה התפקיד שלי. מומחית סלטים). אימא נכנסה למטבח לארגן את הכלים וספרה לי ששמואל רוצה להכיר לי את האחיין שלו. "תגידי לו שאני לא מעונינת ותודה" אמרתי בעייפות. אבל למה chère ma, למה את לא מוכנה לנסות , את לא רוצה להתחתן?". נאנחתי."לא אמרתי שאני לא רוצה. פשוט עדיין זה לא… כי …קשה להסביר… כי מפחיד אותי נורא להתחתן. זאת אחריות גדולה. חשוב להיות מוכנים לזה. לא עושים את זה כי צריך, אלא כי רוצים". אימא צחקה בהקלה. (בטח חשבה שאני הולכת לפצוח בוידוי סוער על כך שאני נמשכת לבנות מיני). "לכולם מפחיד, מה את חושבת? את לא היחידה" אמרה. "נכון", עניתי, "לכולם מפחיד. אבל כנראה שהם יותר רוצים מאשר מפחדים. אני יותר מפחדת מאשר רוצה, לעת עתה. כשזה ישתנה אולי אני אוכל לצאת. אבל עד אז אין טעם." "ואולי תוך כדי קשר תראי שאת יותר רוצה ופחות מפחדת? אם לא תנסי לא תדעי". "אולי" עניתי, תוך שאני מונה בראשי את חברותיי שהתחתנו ויודעת ש"לא ה-כ-ל מסתדר כשמתחתנים", כפי שאימא שלי וצוות החמ"ל היו רוצות שאאמין. ניסן התשס"ג יום חמישי, 13:56 בצהרים ההזמנה המעוצבת של רויטל ושוקי שהודבקה למקרר, נראתה כמו שדה קרב של מספרי טלפון שמנסים למצוא לעצמם מקום על הנייר. ניסיתי להעתיק את המפה המצורפת אבל עם כשרון ציור של חפרפרת ביום רע במיוחד-הקשקוש שיצא לי לא ממש דמה למפה. אבא אמר שלא נורא הוא כבר ימצא את הדרך, מה שהתברר מאוחר יותר כלא נכון בעליל. אותו יום חמישי, 20:16 בערב אחד היתרונות בלהיות מקורב לחתן ו/או לכלה גלום בעובדה שאפשר לבחור את המקום מראש בלי לגלות שנתקעת לשארית הערב בשולחן שיכול לגרום לך להפרעות נפשיות חמורות. לפחות כך חשבתי, כשבחרתי לשבת הרחק משולחנות "הצעירים" ושריינתי לי מקום בשולחן עם המשפחה. איזו טעות אנוש. הצוות המתפעל של החמ"ל לעידוד הנישואין שכלל את אימא שלי בתפקיד מנהלת בכירה ואת אחיותיה בתפקידי ניהול זוטרים, ערכו התנפלות על הרווקה היחידה שהייתה בקרבתם כמשחרות לטרף. החל משיחות נימוסים "איך בחורה נחמדה כמוך לא מוצאת חתן…" וכלה באיומים "בסוף תגמרי כמו דודה אנט" שעד היום לא ברור לי למה הן מתכוונות בזה. ניצלתי את ההפוגה הראשונה בהתקפה של הצוות, שבחר להתעמק במנה הראשונה שהוגשה, וברחתי כל עוד רוחי בי לשולחן הילדים. ביקשתי מאחותי הקטנה שתחליף איתי מקום ומשסירבה איימתי להשהות את קניית בובת הברבי המיוחלת. חישוב מהיר של רואת החשבון הקטנה העיד שהבובה משתלמת יותר והיא פינתה לי את הכיסא. אלא שאחרי חמש דקות שכללו צרחות, מכות, משיכות שיער וקטטת קטשופ שגבתה מחיר כבד מהשמלה שלי - נאלצתי לקום. בתום שיטוט קצר ולא מועיל בין שולחנות חלופיים, החלטתי שהגיע הזמן לתרום את חלקי בשימוח הכלה וצעדתי לעבר רחבת הפיזוזים. תוך 15 שניות מצאתי את עצמי כלואה בין 12 בנות שרות לאומי נְצֻצוֹת-עיניים שהקיפו אותי מכל עבר, במה שהסתמן כחומה אנושית בלתי פריקה. "איזה כיף לרויטל ששידכת לה אותו, הוא כזה בחור מדהים", "רויטל אמרה לנו שזה שידוך שלישי שלך" ."כאילו זהו. יש לך גן עדן". " זה בסדר" מיהרתי להרגיע את מועדון המעריצות. "הקדוש דואג לסדר לי גם חטאים פוטנציאליים אחת לכמה זמן, למען הסדר הטוב". כאן נרשמו כמה רגעי שיא של שתיקה גמורה בקרב הבנות. אח, אין כמו הוצאת הרוח מהמפרשים לבנות-שרות מתלהבות. מזל שהן לא שאלו אחת לכמה זמן בדיוק... לאחר סבב וחצי של ריקוד וקיפצוצים בצפיפות קלסטרופובית משהו, הודיע הזמר שהמנה העיקרית מוגשת, ולא חובבת חוויות קולינריות שכמותי תוותר עליה בגלל עניין פעוט הקרוי מקום ישיבה. סקירה מהירה של המקומות הפנויים העלתה כיסא ריק בשולחן צדדי שהסתבר שכל יושביו ויושבותיו נטולי בני זוג (כנראה זו הלכה שפספסתי בשו"ע תחת הערך חובת הושבת רווקים/ות יחדיו בשמחות). סקרנותי הקולינרית בצרוף זיכרונות ממופע האימים של צוות החמ"ל הכריעו את הכף. הפעם השולחן אופיין בשקט יחסי שהופר לעיתים על ידי חובבי המלח בבקשה להעבירו. נו, נאנחתי בסיפוק, חוויה מתקנת. בעיצומה של נבירה בעוף הממולא (מה לכל הרוחות הם שמו שם?) שמעתי קול לוחש לי "Tout va bien?*". הנחתי למרכיבי מילוי העוף המסתורי והעפתי מבט תמה לעבר הבחור שישב לידי. "מה? " שאלתי בפיזור. הוא חייך חיוך נבוך ואמר "עד כמה שזכור לי, בפעם האחרונה שנפגשנו לא עזבו אותך במנוחה" "ומתי זה היה בדיוק?" שאלתי בטון של חוקרת מצ"ח. "אממ.. בחתונה של יוסי אהרוני. אמרת שאת לא מדברת עברית טוב" ענה הנחקר בהיסוס מה. "אני רואה שהשתפרת מאז" חייך בדריכות וחיכה למוצא פי. הרצתי בראש אחורה את הקסטה לאותו ערב מתיש, ונזכרתי שהוא אכן היה שם, ישב בשתיקה כמעט כל הערב (בניגוד לשאר יושבי השולחן שחברו למדריך הסוכנות הפרטי שלי) למעט סבב השמות שבו אמר שקוראים לו…נו… "בועז" אמרתי בחיוך. "עכשיו אני זוכרת. אתה היית הקונטרה השותקת למען איזון הדציבלים השולחני". בועז צחק וסיפר שאולי זה קרה כי הוא סאונד-מן ואני חייכתי ואמרתי, שמזל שהוא גם man ולא רק sound . עדיין אותו יום חמישי, 00:37 בלילה כל הדרך הביתה, אימא הייתה על סף דמעות ומלמלה "נו, ברוך השם" אחת לשלוש שניות תוך קינוחי-אף מרשימים בין לבין וקריאה בספר התחינות השלם שאין לי ספק שחיברו רק בשבילה. כל ניסיונותיי להסביר לה שרק נתתי לו את מספר הטלפון ושזה לא אומר כלום עלו בתוהו. לדידה, מבצע קדש הסתיים בהצלחה. *** Tout va bien? =הכל בסדר? Ne parle pas comme ça =אל תדברי ככה!