מופע מוזרויות בחמת גדר מהשנייה הראשונה לא הבנתי מה אני עושה שם. באופן כללי היו שם הרבה יותר מדי אנשים, באופן פרטני היו שם הרבה יותר מדי אנשים ואני גם. מראש לא היה ברור לי מה התפקיד שלי בכל היום הזה, לא שרציתי איזשהו תפקיד, אולי רק להיות משבית שמחות, והיתה לי הרגשה רעה שהרוחות והעננים בישרו שמחות. אני לא זוכר מה היתה ההגדרה הרשמית של הארוע הזה. 'יום כיף לכל מיני מוגבלים', 'יום הפעלות לסובלים מניוונים שונים ומשונים', 'חגיגה בכסאות גלגלים'. מה זה משנה, מה שברור הוא שבחניון אתר חמת גדר התאספו במהירות זוחלת ערימה של נכים ומוגבלים, כשחלקם מובלים ע"י מתנדבים צעירים וחלקם מגלגלים את עצמם, מי בהליכה משתופפת, מי בהליכה קופצנית ובולטת יתר על המידה, ומי בכוח זרועותיו המניעות את כסאו אישי. מצד אחד התגלגלו המוגבלים המגוונים שקל היה לזהותם, ולא רק בגלל פניהם המעוותות מרוב חיוכים מנומסים שעוותו את שרירי החיוך, או לחליפין מסיבות פיזיות לחלוטין, שישאירו את פניהם טפשיות לנצח באמצעות אותם שיירי רוק ונזלת בזוית פניהם. מצד שני עמדו משפחותיהם, משפחות קשות יום שנזקקו לארגוני המתנדבים האלה, אנשים שהתנתקו משגרת יומם האינסופית ליום כיף שעוסק בלהזכיר להם את הסיבה לשגרה המזעזעת הזו, על פניהם נבטו החיוכים שנדמו לי באותו הרגע לעצובים בעולם מסוגם, עד כדי כך שכמעט השתוקקתי לגשת אליהם ולגלות להם שאני יודע שחיוכיהם מסתירים חיים של דמעות יבשות. ביניהם שרו המתנדבים שקל היה לזהותם ולא רק בגלל שרובם חבשו כיפה, אלא גם לפי חיוכיהם ההיפראקטיביים והעובדה שרובם כבר היו מנוסים מספיק בכדי שיוכלו להביט באופן טבעי בשלל המוגבלים סביבם, מבלי שיוכלו להגיב באחת משתי הדרכים הטבעיות של אדם שאינו מורגל במפגשים שכאלה על בסיס דו שבועי: כלומר מצד אחד לבהות באופן מבייש וטפשי עד כדי כך שפני הבוהה מתעוותות והופכות עקומות וטפשיות ועינו הופכות לעיני פודל טיפש ואיטי מחשבה, ומצד שני להסיט מבט בתזזיתיות כל אימת שהוא נפגש בטעות באחד מאותם עיוותים הפזורים ע"פ כל השטח מפחד להיקלע לסוג המבטים הראשון. לרגע קנאתי ביכולתם להסתכל בטבעיות כזו בילדים סביבם, אח"כ שנאתי אותם על היכולת הזאת, לבסוף הבזיקה בי מחשבה שהמסכנים הללו חייבים לאהוב את אוסף המוגבליות שסביבם, בכדי להסביר לעצמם שאלוהיהם ברא אותם, והרי כל שברא האל נברא מסיבה, שאמור לשרות בה גם כוונת האל הטוב, וחובה עליהם לאהוב את כל נזר בריאתו של אדונם, וכל בריאתו טובה היא, משמע עליהם לאהוב גם את אותם מוגבלים שאת כסאותיהם הם דוחפים עכשיו, ולכן הם צריכם להקדיש להם את זמנם הפנוי: כדי להכירם, ללמוד איך לאהבם ולהסתכל בפניהם ובגופם מבלי לבהות או להיסיב מבט, ולכך דרוש זמן רב שלי לא יהא לעולם להקדיש לנושא. שנאתי אותם על אמונתם זו. לאחר מכן שנאתי אותם על כך שהם שמחים למרות כל זאת, או שמא בגלל. בכל אופן הם נראו לי שמחים מדי. למשך מספר דקות חששתי שמראות הילדים על עיוותיהם השונים ותסמונותיהם השונות ירעילו את כל יומי שאך החל. CP מצד אחד וכל מיני גפיים מנוונות מצד שני. ילדים שחציים כבר התבגר והחצי השני לעולם יישאר תינוקי, המבע המטומטם ינבט מעיניהם גם כשיהפכו לגאונים מדוכאים, ויביטו במראה בעצמם ויראו איש איש את עיוותו: זה גפיו התחתונות כגפיים של תינוק כאנדרסטייטמנט לפניו שכבר עטורות זיפים, זה ידיו מעוותות בתנוחה שלעולם לא תהיה טבעית, אחר ידיו משותקות, והבא בתור מגיר נוזלים מהנקבים בפניו המעוותות ע"י הטבע כילד בגנון. מראותיהם נבטו אלי מאחורי עפעפי גם כשהסטתי את ראשי לעבר צמרות הדקלים סביב, ומריחם לא יכולתי לברוח, עד שהבנתי שהי זה ריחם של המעיינות של חמת גדר. צחנת הבוץ הבריא, הבריכות החמות שנוזליהם התערבבו עם נוזלי המבקרים, והספא המרקיב עלו באפי והשתלבו במופת של חוסר הרמוניה עם המראות סביב, ליבי הודה להנהלת חמת גדר שהתנדבה לארגן יום כיף זה ובמהירות התרחקתי לעבר כרי הדשא שמסביב, שם יכולתי להשבית לפחות את חוש הריח שלי מגירויים שאת חיי אני מבלה בנסיונות להימלט מהם. בקצה הדשאים האלה ישבתי ובהיתי לכל הכיוונים, בנערים ובנערות שהסתובבו בתערוכת אמל"חים שצה"ל הקים עבורם, כולל חיילים צעירים כמדריכים שהצליחו באופן מפתיע להראות מספיק לבביים עד כדי שחלקם הצליחו להישיר מבט לאינו בגדר בהייה מטומטמת בחלק מהצעירים המודרכים למספר שניות. טוב, כנראה שהיה זה בשבילם גם יום חופש מהכלא שמחזיק אותם, ובראותם נשמות שמוחזקות בכלא איתן אף יותר מהמערכת הצבאית, בית מעצר שממנו לא ישחרר גם הבקו"ם, העלה הדבר חיוך שכאילו לחש 'ישנם דברים גרועים יותר'. בזתי לאותם נערים מודרכים שקבלו הסברים על כלי נשק, מערכות קשר, משקפות ומיני ציודים צבועים ירוק זית, בהם לעולם לא יזכו לגעת. בזתי למבט הנפלא מפניהם שכאילו קרא 'לוואי והייתי יכול לעבור כלא', הם ישבו שם וטיפחו שאיפות להגיע לצבא למרות מגבלותיהם, לשרת את המדינה, לאכול חרא מאיזה קצין או נגד טיפש, שבחרו לשרת בצבא הקבע מפני שהאזרחות בחרה לא לקבל אותם לחיקה, העיקר שיושת ליבם מפני מצבם המדכא לטובת מטרה בחיים, גם אם היא פיקטיבית וטפשית אף יותר מהמבט הנסוך על פניהם. בזתי להם עד כדי כך שהשתוקקתי שלא לדבר עם אף אחד מהנוכחים בדשאים הנרחבים, וכדי שלא יפנה אלי איש בדברים הפניתי את מבטי והוצאתי מתיק את ספרו של עמוס קינן, אותו זקן מריר שלחם במסגרת מחתרות ישראל רק כדי לגלות לעולם בספרו שיצא 35 שנה אח"כ, שגם הוא כלוא בגוף שכלוא בעולם שבלוני משלו. קשה היה לי להתרכז בספר בגלל כל הסובב אותי ובגלל כל ההכנות של הבחורים במצנפות הלבנות, שפתחו ממולי קייטרינג נייד בזריזות, והחלו לעשות על האש סוגים שונים של בשרים. גם ארגון השפים התאגד בכדי להתנדב ליום אחד ולהנעים את זמנם של כל אותם מסכנים סביבי. כל אותה תשומת לב שכל ארגוני העולם הרעיפו עליהם, כמעט וגרמה לי להזדהות עם הכאב, שהנחתי שהדבר גורם להם, מפני שהרי מעט תשומת לב היא מחמיאה, אבל כשכל העולם מתאגד רק כדי להזכיר לך נמרצות שאתה כ"כ יפה ואינו פוסק מלהזכיר זאת, כנראה שמרוחה לך חתיכת חרא בזוית הפה, מזכרת ממה שאתה אוכל כל החיים. ויום אחד שבו השפים האלה יאכילו אותם במקום, האם הוא מספיק בשביל להשכיח מהם איפה הם יתעוררו מחר. ריחמתי עליהם, על השוחד הזה שהוצע לפניהם כנזיד עדשים בפני עשיו, כאילו אותו בשר שהוקרב לפניהם אמר, 'מצטערים אנו שהגנים שלנו יצאו בסדר ושלכם נדפקו', כאילו בכך די לפייסם, והדבר רק מזכיר להם שוב את אותם גני דפוקים. חלק מהחיילים נפנו לעזור לשפים, אולי הם שקרו לעצמם וחשבו שהם עושים זאת רק כדי להיות קרובים כמה שיותר לכמה שיותר מזון לא צבאי, אבל אני ידעתי שהם פשוט מעדיפים לבהות בנתחי פרות מבותרות ועופות שחוטים מאשר בפניהם של הנכים שהקיפום, ולכן כל אותם מתנדבים חובשי כיפה לא נפנו לעזור לשפים, כדי שיספיקו לבלות כמה שיותר עם אותם חולים בגופם. האוכל עצמו היה טוב, למרות שלא היה מספיק חומוס, אין כזה דבר 'מעט מדי חומוס'. אבל בכל זאת על הסקאלה בין 'פלצני ולא יעיל' ל'אכיל אך לא מעניין', האוכל שהוכן ע"י כל השפים סביב מצא מקום טוב שפירושו משביע וטעים, לא מסובך או מתוסבך. בקיצור, בשרים על האש. העובדה שנהניתי מהאוכל רק הכעיסה אותי, ולא מפני שחששתי שמא העובדה שאני אוכל מקטינה את הכמות שיקבלו כל אותם נכים שלמענם תוכנן היום הזה וכל אותם מתנדבים חסרי חיים. היא הכעיסה אותי מפני שהיא גרמה לאוכל להיראות בעיני שוב כשוחד קטן שמטרתו השקטת מצפונם של אותם טבחים בלבן, שמצנפת טיפשית הומצאה ע"י אבות אבותיהם רק כדי להסתיר את הקרחות שלהם בצורה הכי מתוחכמת בעולם, כאילו אומרת בקול רם 'נראה לכם שאני מנסה להסתיר קרחת, אם זו היתה הכוונה שלי לא הייתי משתמש בכובע כ"כ דבילי ומושך תשומת לב והערות עוקצניות', כל נגיסה הרגישה בפי כמטבע ששילמו הטבחים כמו אותם תורמים אלמונים שמתדפקים על דלתו, הוא נותן חמישה שקלים ואז אומר לעצמו תודה של שהוא לא צריך להזדקק לכספים האלה מפני שאותו לא דפקו אלוהים או אחת השרשרות הארוכות האלה שמורכבות מארבעה סוגים של חומצות גרעין את שעת העיכול שאחרי האוכל ביליתי בבהייה במופעי בידור טפשיים שהיו הכנה לקראת הופעתו של אריאל זילבר, מופעים כ"כ טפשיים שאפשר להקדיש עוד עמודים רבים לאבסורד שבהעלאתם מול ילדים מוגבלים שחצי מהבדיחות חולפות מעל ראשיהם, והחצי השני עלול לפגוע בהם ובכל זאת הם מתעקשים להנות מהמופעים הסיזיפיים האלה, זמר סוג ג' שפתח במחרוזת שירים מזרחיים מיינסטרימיים, ומסביב כל מיני מופעי ליצנים מגוחכים, לוליינים וג'אגלרים שקפצו והקפיצו, רקדו או ניסו להרקיד, והוכיחו והדגימו שימושים אידיוטיים להחריד במיומנויות פיזיות שהנערים והנערות מולם היו כה שמחים לו יכלו לזכות בהם, ואני לבדי יכולתי להעלות שלושים ושבעה סוגי פעילויות חשובים יותר שאותם נכים היו מעדיפים לבצע קודם לו רכשו מיומנויות המתקרבות לאלה שהפגינו בגאווה כה מכעיסה בחוצפתה כל אותם ליצנים, שההבעות שנמרחו להם על פניהם באמצעות שכבות של איפור ארעי נראו טיפשיות כמעט כמו הבעותיהם של חלק מהילדים אותם הם ניסו להצחיק. לי דמה כל הקטע להתגרות מכוונת, כאילו התריסו הליצנים 'נה! תראו מה אני יכול לעשות בעזרת גופי, בזמן שעל פני מרוח מבט דבילי כשלכם, ואתם אפילו לא יכולים לקום מכסאות הגלגלים שלכם כדי להכות אותי על כל זה!' למזלם ובעיקר למזלי, הנגנים של אריאל זילבר נאלצו בסופו של דבר לעלות לבמה ולהתחיל בכיוון הכלים. אני כבר התייאשתי וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות מצויינת לסיים את ספרי, שכן בדרך חזרה לא אוכל לקרוא, מפני שקריאה בנסיעה גורמת לי לכאב ראש שהלוואי והליצנים מולי היו מקבלים וכך חוסכים ממני לפחות מופע אחד של חוסר טקט וטעם משוועים, אבל אז החלה ההופעה. פתאום משום מקום הופיע זילבר, על פניו מרוח חיוך תמידי של אושר, שכאילו הוא לא הצליח להיפטר ממנו בשום אופן מאז איזה במאי הכריח אותו להתאמן על זה כשהוא שיחק את שפינוזה. החיוך שלו נראה כ"כ טבעי ליד כל הילדים האלה, כאילו השניות הוא הפך להיות אחד מהם והוא מהלך עימם באותו מישור מוגבל אך אופטימי. הלהקה החלה לנגן עיבוד רב כלים לשיר ישן של זילבר ולשונו החלה להתגלגל בחיכו בעוד הוא מאלתר בשפת הג'יבריש האופיינית לו כ"כ, כמו תינוק, או כמו ילד מוגבל שאינו שולט לחלוטין בשרירי הלשון, הוא עצמו החל להתגלגל בין השורות של הילדים ומשפחותיהם שרק החלו להיאסף בעוד הוא מכוון מיתרי קול ובודק שהבאלאנס תואם את שאיפותיו בהופעה חיה. אני עצמי התלבטתי לרגע האם להניח את הספר מידי, שכן לא הייתי משוכנע שהוא החל בהופעה, לבסוף הנחתי את הספר וקיוויתי שהשיר הזה לא היה חלק מההופעה, ושההופעה כולה תוחלף בכיוון כלים שכזה. אני לא בטוח האם תקוותי נענתה או לא, אני כן בטוח שבמהרה הבינו גם המתנדבים חובשי הכיפה סביבי, שנתונה חשיבות משנית בלבד לבחינה הטקסטואלית של ההופעה והחלו לאסוף ולהתאסף. עד שהם התארגנו זילבר כבר עבר ל'ברוש', הוא נראה להוט לספר סיפורים בפניו הילדותיים והסקרניים, אבל ההרמוניה, שיצרו כל הכלים מאחוריו, דחפה את קולו לקחת חלק במוזיקה לפני שהוא מספר אגדות. עד שזילבר הגיע ל'שמש שמש', הנערים הדתיים כבר פתחו בגרסת שנות האלפיים של ההורה, לרגע קט הם חשבו שיוכלו להקים מחיצה ולחצוץ בין הבנים לבנות, כאילו ההופעה היתה גם בגדר תפילה, אבל מהר מאוד הם הבינו שהיה זה ניסיון בלתי ישים, והתרכזו בהקמת כל הילדים המוגבלים סביבם שיכלו לקום, וגם חלק מאלה שלא יכלו, ומצאו עצמם עד מהרה נמשכים, מגולגלים, מורמים, מונפים ומסוחררים. הנערים הדתיים רקדו באופן תמים ועם זאת מלא אנרגיה שלצופה הלא מאומן או הלא מיומן, היה נראה כמסיבת 'יותר מדי סמים חדשים וניסויים', הם דלגו בעוויתות מוזרות, כאילו ניסו לשלב בין ריקודי ארץ ישראל העממיים לריקודי טראנס, בין מחול קלאסי לפוגו לצלילי רוק כבד אינדסטריאלי. הם קפצו רגל אחר רגל בכיוונים שונים ולא אפשריים, באקסטזה של אושר אלוהי. כיפותיהם זינקו מצד לצד מעל לראשם, פניהם הלבנבנות האדימו, פיאותיהם, צמותיהם וזיפיהם הדקיקים נראו לפתע ארוכים יותר, נפוחים יותר, ובעלי חיים ורצונות תנועתיים משל עצמם. המבטים על פניהם התמזגו באופן אידיאלי עם הפרצופים ההלומים של הילדים סביבם כמו גם של אריאל זילבר מצד אחד ושל המוזיקה האופטימית מצד שני. רוב הנגנים הרגישו בראות זאת כמו כל אדם ממוצע בראותו לראשונה ילדים מעוותים ברחוב. הם בהו בנערים המשתוללים לרגע קט, ומיד הסבו את ראשיהם המופתעים ובהו בכלי הנגינה שלהם, מיעוטם הצליחו להשתלב באווירה לאחר דקה, לרובם זה לקח שניים או שלושה שירים, אולי ארבעה. כשזילבר הגיע ל'ככה את רצית אותי', כבר קשה היה להבדיל בינו לבין המתנדבים לבין הילדים, שלמענם אורגן היום הזה, וזילבר החליט להציב לעצמו אתגר ולהקפיא מעט את האנרגיות הלוהטות, בכך שפסק לרגע משירה, ונשא תפילה בליבו לגשם. אני גיחכתי כשדבריו התפרצו מליבו אל המיקרופון, שכן מעלי לא היו עננים, רק בזוית צידית מימין הבחנתי בענן, שכל מטאורולוג מתחיל היה אומר שהוא קטן מדי, גבוה מדי, ולבנבן מדי, אבל זילבר, ליבו יצא אל השמיים, ואל החורף השכון לכאורה שעמד לפתחינו, והוא ייחל לגשם בקולו בין שני שירים. המתנדבים הדתיים, הילדים המוגבלים והמשפחות ברכו אמן בליבם לשמע התפילה הנאיבית של הזמר שכל תפקידו הוא לבדרם למשך שעה קלה, וזילבר חזר לשיר שיר חדש במקצב ערבי מסובך, שלא הצלחתי לקלוט, העובדה שהיה קשה לי להתחבר למקצב, רק עוררה בי יותר סקרנות להתעמק במוזיקה עצמה, וכך הצלחתי להתעלם מהנערים הקופצניים מולי, שלא הוטרדו כלל מכך שהשיר אינו מוכר, קל וחומר שאינו קליט, רק לאחר מספר דקות שמתי לב לכך. הפליאה אותי יכולתם להתחבר למוסיקה ולהנות ממנה מבלי להעריך את הלחן עצמו ולנסות להקשיב לו, הפליאה אותי יותר היכולת שלהם לכמת את שמחתם ולהשתמש בה כל אימת שרצו, וכך לרקוד בהתלהבות לצלילי שיר לא מוכר ללא השפעת אלכוהול. כל כך עסקתי בהתעמקות בתופעה אנטרופולוגית זו, שנפרשה לפני, שכללה שילוב של שתי החברות האלה, שפרצו בריקוד שבטי משותף, שלמתבונן מן הצד, נראה אווילי לחלוטין כמערכון רדיקלי של חבורת מונטי פייטון בשיאה או מופע נונסנס של חברי להקת מחול מודרני, שהחליטו להפוף לסטנדאפיסטים, שכלל לא הבחנתי בטיפות הגדולות והבודדות, שנקשו על עורי, גם לזילבר ולרקדנים שמולו לקחה כדקה עד שהבינו. זילבר כל כך הופתע מהצלחתו, שנדרשה לו עוד דקה בכדי להתעשת, עד שנשא תפילה שהטיפות הללו לא יתחזקו, מה שיגרום לביטול המשך ההופעה או להתחשמלות של נגניו. הנגנים אמרו אמן בליבם. למזלם היה זה אכן ענן קטן ובודד, והטיפות פסקו מייד. אני כבר הפסקתי לנסות להבין את המחזה שנפרש מולי, וניסיתי להתעמק בנגינה, למרות שמופע המוזרויות של ריקודים בכסאות גלגלים וילדים מזילי ריר ומעוותי גפיים מונפים אל על הפריע לי מדי פעם. כשההופעה הסתיימה הרגשתי, שמיציתי את מאורעות היום, ושהחוויה האנטרופולוגית כבר מעבר לשיא, ולכן עדיף להפסיקה בנקודה זו, לפני שהיא תהפוך עבורי למציאות אפרורית, ותפסיק להדהים אותי, לכן פניתי אל האוטובוס. נראה שהמארגנים חשו כמוני, מפני שהופעתו של אריאל זילבר סימנה את סוף היום ואת תחילת נאום הסיכום, שכלל שורת תודות ארוכה וחנפנית לכל במתנדבים והתורמים מכספם, מזמנם ומכשרונם. אחד מהנערים המתנדבים ניגש אלי. לא ברור לי למה, מפני שלא ביקשתי חברה, והנחתי שפרצופי שידר לעולם סביבי את בקשתי זו. פניו היו עדיין סמוקות, ותוך כדי שהוא התקרב אליי, שמעתי את התנשפויותיו. הוא תיקן את הכיפה על ראשו. הייתי בטוח שהוא יציק לי בשאלות, אבל הוא ללא אומר רק אחז בכסאי, והחל לדחוף אותו לעבר האוטובוס. הדממה הופרה רק ע"י מטר הקללות, ששילחתי לעברו, אבל כבר ידעתי מנסיוני, שהוא ימשיך לדחוף אותי, כמו שידעתי, שאין לו שום דבר להגיד, שעשוי לעניין אותי. 'יא מניאק', נסיתי בכל זאת, 'אמן יבוא יום ונתחלף', הוא עצר לשנייה בלבד, המבט ששידר שביעות רצון עצמית נעלם מפניו, ואני הבנתי שטעיתי, ולהבא הוא רק יתנדב יותר. (ינואר 2000)