[ליצירה]
מרתק
ליאורה, אהבתי את הכתיבה הקולחת שלך.. ומה שנראה בעיני לפעמים כמו דיאלוג פנימי (?)
במיוחד אהבתי את הקטע הזה:
" -"התקווה הזאת היא למסכנים, הנחישות לטיפשים, הציפיה לנאיביים, האהבה לחלשים. אמנם אני מסכנה, טיפשה, נאיבית וחלשה, אבל לכל אלה יש גבול. זה נגמר, אולי לא התחיל אפילו, אבל די". השיבה לי בשקט, בקול רועד, אך בטוח. "
[ליצירה]
אמן!
אהבתי את השורה " החופש כבר קורא בשמי"
כולנו רוצים לענות לו,
אני מבינה נכון שאחריו מתחיל משהו חדש? תקופה חדשה?
כך או כך שיהיה המון בהצלחה!
[ליצירה]
אמן!
וכי מדוע מה שהיה נראה לך שביר? להפך! הוא צריך להיות מוצק ואיתן מכל דבר אחר! העתיד אומנם נראה שביר בזכות הקסם ה"טמיר" שלו...
בכל אופן, אהבתי את השיר!
[ליצירה]
אני יודע את המחשבות האלו. מכיר אותן. לפי דעתי מה שהכי כואב אם תישאר לחיות בעולם כזה מסובך. לא מובן. מלא גדוש מסוף עולם ועד סופו. תישאר לבד. ותזכה לאהוב. תזכה שסופה תיקח אותך. תלמד אותך רזי עולם. תפתח בפנייך עולמות וחיים. ואז פשוט אין. היא כמו עלה של שלכת פשוט הולכת. ואין. אין אחרת. זכית לחיות אהבה. ועכשיו אתה חי את המוות
בכל מקרה תודה. אהבתי.
שמעיהשחף.
[ליצירה]
ליאורה יקרה כל כך,
כל יום הוא אינסוף. אינסוף חוויות, התחלות, הזדמנויות...והתחושות האלה של ההחמצה - זה משהו שמרגישים גם בגיל 80, רק שאז כבר לפעמים מאוחר מדי. איזה ברת מזל את, שאת חושבת על זה כבר עכשיו, כך שמראש תוכלי לחיות את חייך כך שבגיל 80 לא תרגישי החמצה
[ליצירה]
אחח ליאורה, ליאורה... כמה מקסים ואמיתי הקטע שלך, ישיר, לא מתיפייף, לא מעלים רגשות וכואב.
אני חושבת שבכל אחד מאיתנו מקוננות המחשבות "ומה אם אף פעם...?", ואיכשהו הכל בסוף קורה, מתממש, מתגשם אפילו. רק לא לחדול מלקוות ולהאמין שכן יכול להיות אחרת.
המוות, שממנו את כל כך חוששת, המוות שעלול חלילה לגדוע את תקוותך זו, הוא בדיוק כמו האהבה, יכול לפקוד כל עת. החכמה שלנו, או בעצם התמימות האנושית על היותנו קטנטנים- היא לחיות את החיים ולצפות ולהאמין באהבה למרות שיום אחד הוא (המוות) יגיע.
תקחי את הסיכון ההזה, כי ביום בו נולדת כבר לקחת על עצמך סיכון שיום אחד תלכי מכאן. כמו כולם.
"האהבה מעבר לפינה, רק שעינך סומא אליה".
[ליצירה]
"אין רגע לאותם הרהורים,
שעוד מקודם חשבתי לחשוב"
איזו דרך יפה להעביר את העומס, הלחץ והזמן שדוחק...
את כל גירוש אותן מחשבות...
אם ניכנע ללחץ
להמיית הימים
ליום הרודף יום
למחלף השנים
אם לא נפליג הלאה
אל איי מחשבות אבודות
אל יערות הילדות
אל ההשתובבות בדמיונות
היכן נמצא משב רוח מרענן
לרוח נפשנו היגעה
הכיצד נוכל להסיר מעלינו
עייפות, כיעור ושחיקה
כי היופי גלום בתוך
קיום הרהור, מחשבה
כי הקיום אוצר בתוכו
את אוצר הדימיון והתנופה...
[ליצירה]
מזכיר לי דבר מה השיר שלך... אהבתי מאוד את הרעיון ואת הקשר (המקרי) למציאות...
אני לא סגורה למי מופנה השיר, אבל זה לא גורע ממנו בכלל.
אהבתי מאוד!
[ליצירה]
זה טוב.. הדילמה הזו בין הבחירה הקשה שתעשה או לא תעשה: להמר עליו (על הלב) ובכל זאת לתת עם כל הקושי, או שמא לכאוב ולהרגיש איך הוא מתפוצץ בתוכך. אולי עדיף שיתפוצץ, כך אף אחד אחר לא יפגע...לא יראה.
בכל אופן, לדעתי כדאי להמר, הקלפים טובים ליאורה, כדאי לנצלם!
זה כתוב ממש ממש טוב, ו...זהו בנתיים.
[ליצירה]
אח..ליאורה ליאורה! כמה אמיתי ונוקב. במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה- אותם אהבתי יותר מכל.
אני מאמינה ש"האיבר הזה" עודנו חיי ופועם בתוכך...תהיי קשובה יותר לדופק, ותוכלי להיווכח בעצמך! :)
(אהבתי את הדיאלוג עם הפיצול...מצאתי נקודות דמיון...)