רגע, אז הפרי הריק זה מישהו שנולד או שמת?
'כי האדם עץ השדה'
חוצמיזה אנשים הם גם החקלאים שמשקים ומטפלים בעץ שהם.
טוב, בטח תגידי שזה איך שאני מחליט (נולד או מת) אז לדעתי הוא נולד, ההבדל בין אדם לעץ הוא שאדם יכול להכות שורש כרצונו כל פעם, הוא עצמאי במידת מה.
[ליצירה]
רגע, אז הפרי הריק זה מישהו שנולד או שמת?
'כי האדם עץ השדה'
חוצמיזה אנשים הם גם החקלאים שמשקים ומטפלים בעץ שהם.
טוב, בטח תגידי שזה איך שאני מחליט (נולד או מת) אז לדעתי הוא נולד, ההבדל בין אדם לעץ הוא שאדם יכול להכות שורש כרצונו כל פעם, הוא עצמאי במידת מה.
[ליצירה]
יוסף, רעיון נחמד, אבל באמת התכוונתי לצד האפל יותר של משמעות הציור.
הקליפה החיצונית מתה, המבט הריק, כשכל מה שנשאר בפנים הוא דבר לא כ"כ חביב, שאחרי הרבה זמן כלוא חייב לצאת החוצה, ע"י שבירת המוסכמות, סידוק של המציאות כפי שהייתה מוכרת...
אבל גישה חיובית זה תמיד עדיף, אהבתי, תודה.
מיכל.
[ליצירה]
וואו! רב האנשים לא מרגישים כ"כ בטוחים בעצמם ורגשותיהם כדי לצאת בהכרזות כאלה. חלק מהחרוזים היו נשמעים לי קצת מאולצים, אבל סה"כ שיר ממש מתוק!
אגב - עדיף ליקאר שוקולד על הבוקר! : )
[ליצירה]
אכן - "הייתי תוחם את הארץ הזאת, בקרני מוות..." זה המשפט הכי חזק של השיר, למרות הסיום החטוף, המנסה לגנוב את ההצגה. רעיון השיר והדרך ביצוע מאוד מוצליחם. משאיר תחושה חמצמצה... למה רק אחרי תיחום בקרני מוות יהיו דמעות הנופלים כחיוכים? הרעיון יפה, אבל עצוב כל כך. אני מעדיפה לחשוב ש"הם" מחייכים ומחכים לנו, בזמן שאנחנו עוד כאן, מתגעגעים חסרי ברירה ובוכים.
תודה.
תגובות