בדממה קשרנו זה את עיני זו במטפחת שחורה. נתפצלנו לשני עברי גבעה ירוקה והתחלנו לטפס מעלה. רשרוש של דשא גבוה, שריטות קוצים על ברך, ונדמה לי כי שמעתי כלניות. האדמה בוצית מהגשם האחרון, נעל שוקעת ומיד נחלצת לצעד הבא,מעט כבדה יותר. שומעת אבנים שאתה מדרדר מטה במסעך שלך,משועשעת לדמיון גבותיך-מכווצות,נחושות כתמיד בפני מטרה. עוצרת להסדיר נשימה שנתקצרה, והשמש מציפה כל איבר בי,כל נים-מפתה להתפרקד-מאיצה להמשיך.
"ואיך נדע שהגענו?"-
"אתה כבר תדע,מבטיחה"-.
עוד סלע, עוד ענף שמתעקש להשתרך (כאילו יודע) והבוץ בקצה הנעל כבר קשה. מרחיבה צעדים לקצר המרחק, דורכת בכבדות על קרקע,רק שאיפותיי ונשיפותיך מרחוק. והנה-אוויר קר, ותחושת מישור. לא יכולה להוריד את החיוך.
ופוסעת לאחור, בצעדים שקטים מדודים. מרגישה אותך מתקרב, מרוכז בספירה. הנה, עוד רגע ו-נתקלנו.גבי בגבך. וקפאנו שנינו, נעצרה נשימת הגבעה ושקט מוחלט.
ידי האחת שלובה בשלך, ובשניה הסרנו את כיסוי העיניים,עדיין בגבנו. ונוף מרהיב- שמיים בכחול עמוק, אינספור פרחים שזה עתה התעוררו משנת קיץ (צדקתי לגבי הכלניות) ושמש מחבקת,מלטפת,מאושרת בנו.לא יכולתי לדבר עם כל המרחב הזה בליבי, רק ללחוץ אצבעותיך הנתונות בכף ידי ולהשמיע לך חיוך.
שתקתי.
ולראשונה-הבנת.
תגובות