"אני אגיד אותך לאימא שלך". "ואני אגיד אותך לאימא שלך". "אין לי אימא". "שקרנית. לכל אחד יש אימא". "לי אין, היא מתה". "איזה מסכנה". "אני לא מסכנה". "ילדות, על מה אתן מדברות שם?" "אין לה אימא". "איך את מדברת, חנהל'ה! זה לא יפה לומר ככה". "אבל באמת אין לי אימא". "כן, אין לה אימא. ככה היא אמרה". "תיכנסי הביתה, חנהל'ה. בואי לאכול ארוחת ערב". חנהל'ה נבלעת בפתח שמדיף ניחוחות חביתה מטוגנת ואני נשארת למטה. חתולה גדולה וחתולה קטנה מציצות אלי בשאט נפש מהפח הגדול בחצר, והחתולה הקטנה נותנת לי להבין שלה יש אימא. "אסור לפגוע בה. היא יתומה". "אני בכלל לא יתומה". "את כן. מי שאין לו אימא הוא יתום". "לא נכון. יתום זה רק מי שאין לו גם אימא וגם אבא". "לא נכון". "כן נכון". "לא נכון". "טוב". אין לי כח להתווכח כשאני יודעת שאני צודקת. שתחשוב מה שהיא רוצה. אני יודעת שאני לא יתומה. "מדברים מאירגון חסד יד אבשלום. אימא בבית?" "לא". "מתי היא תחזור?" "היא לא תחזור. אימא מתה". "אני... בסדר, אני... לא חשוב, שלום". "את רוצה את אבא?" "לא, לא, אני... שלום". "שלום". "את זוכרת את אימא שלך?" "בטח שאני זוכרת אותה. היא אימא שלי". "אבל... אבל היא נפטרה מזמן". "אז מה. הייתי בת אחת עשרה. אני זוכרת. ויש לי תמונות שלה". "את מתגעגעת אליה?" "מה את חושבת?" "אה... אני לא יודעת". בטח שאני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת אליה עד שהכאב כל כך גדול שהוא פשוט אינו. כי לו הוא היה קיים, אני הייתי איני. אני מתגעגעת אליה כל פעם שמישהו מדבר על אימא שלו. אני מתגעגעת אליה כל פעם שאני רואה אם שמחבקת את ביתה. אני מתגעגעת אליה כל פעם שמישהו אומר לי "את? לא רואים עלייך שאת יתומה", וכל פעם שמישהו אומר לי "את? ראיתי עלייך שאת יתומה". "אימא שלי תבוא עם אחותי למסיבה שלנו". "יופי לך. אבא שלי אמר שהוא יבוא ו..." "אבא שלך? אבאים לא באים למסיבות. רק אימהות מגיעות". "המנהלת אמרה שאבא שלי יוכל לבוא". "חי, אבא שלך יבוא למסיבה?" "חי, אבאים לא באים למסיבות". "חנהל'ה, אימא שלך תבוא למסיבה עם אחותך הגדולה, נכון? בסדר. ואת? אבא שלך יבוא, לפי מה שהבנתי?" "אבא שלי לא יבוא". "למה לא?" שתיקה. "בסדר. רוחל'ה, אימא שלך תבוא, כן?" אימא, לא הספקתי לומר לך, כי לא ידעתי שתלכי. אני אוהבת אותך.