"את מלי?" באותו רגע לא רציתי להיות מלי. רציתי להיות ציפורה, שיושבת מול החלון במאה שערים ובוהה בחבלי כביסה תוך כדי שטיפת כלים, רציתי להיות גלית, שברגע זה מכרסמת עוגיות ריבה דיאטתיות מול מסך הדי וי די הענק, רציתי להיות כל דבר אחר, מלבד מלי. "אני מלי". "נעים מאוד. אני שמשון". יופי שאתה שמשון. אני במקומך, לא הייתי גאה בעצמי. לא הייתי גאה בחולצתי מקומטת השרוולים, שציבעה משתנה בהתאם לעין המסתכל, לא הייתי גאה במשקפי מלאות סימני טביעות אצבעות וירוקת, בקשקשים שעיטרו את דשי חולצתי ובכפתור החסר, הייתי מתביישת במכנסיים המלוכלכות באבק לבן, סימני נעליים ושערות (כלב?), הייתי מצניעה את הזקנקן המדובלל ששיירי פירורים נותרו עליו ומסתגרת בשירותי המלון עד יעבור זעם. "נשב?" בטח שנשב. אתה רוצה שנעמוד? שכולם יראו אותנו? אתה גאה בעצמך ובשמשוניותך. אני לא גאה בה. אני לא גאה בכלל. אני ענווה ושפלת רוח ומצטנעת כמה שיותר, ומתפללת שאף אחת שאני מכירה לא תעבור פה. שמשון. אני מניחה שלחבר הכי טוב שלך, לו היה אחד כזה, קראו וודאי יובב. "בטח, אני אשמח". צועדים. אני גבוהה ממך בעשרה סנטימטרים, אבל זה לא מפריע לך, כמו שהעובדה שאני שותה רק דייאט קולה לא מפריעה לך להזמין ממיטב המאכלים בתפריט. אני בדיאטה, אבל גם אתה צריך, ובעוד אתה מנגב בכף ידך שיירי גבינה צהובה ומנסה למחות בשולי חולצתך קצפת שנפלה על מכנסיך, אני מביטה מסביב ומנסה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי אומרת כן. "קום, שמשון". "רגע. עוד חמש דקות". "שמשון, כבר עשרה לשמונה. לתפילה לא תספיק להגיע, ומהעבודה יפטרו אותך בסוף. הם הזהירו אותך לא לאחר". "אני קם, אני קם, מה את נלחצת? תעשי לי קפה". "הקפה שלך על השולחן, הוא התקרר בטח". "אז תעשי לי חדש. את יודעת שאני אוהב אותו חם". שמיכת הפוך מועפת לכל הרוחות, וכרס אדירה בוקעת ויוצאת מהמיטה. שמשון קם. "איפה הנעלי בית המחורבנות שלי?" "אולי מתחת למיטה". "מליל'ה, תתכופפי תראי אם הן שם. את יודעת שקשה לי להתכופף". מתכופפת, מוציאה נעל בית אחת. "איפה השניה?" "שם. מתחת לשידה". דישדושים, ושמשון ניצב בתוך נעלי הבית סוף סוף. למטבח. לך, לך למטבח, הדרכים יובילו, בוקר טרם בא, לך שמשון אל המטבח. "נגמרו עוגיות החמאה? מלי, מתי נגמרו העוגיות?" "אתמול. יענקי סיים אותן". "אני לא יכול ככה, מלי, אני לא מתפקד בלעדיהן. מה יש במקום?" "רוגעלך". "טוב. תביאי. נשאר עוד צ'ולנט משבת?" "שתית הרגע קפה, לא?" "לצהריים. אולי אני אקדים קצת". "אתה הולך? תתרחץ?" "אני מתלבש והולך. התרחצתי אתמול בבוקר". "אני לוקחת את מוישי למטפלת. יום טוב". "שלום מלי. אל תשכחי לקנות עוגיות חמאה בדרך חזור". "מה?" אני שואלת, מבטו של שמשון נעוץ בעיני. "אמרתי שאני מאוד נהנה", אמר שמשון, בעוד טלפיו לופתות את קרביה של עוגת הגבינה, והוא אוכל בפה פתוח. "את בטוחה שאת לא רוצה לאכול כלום? יש להם פה עוגיות חמאה מצויינות. אולי את בכל זאת רוצה משהו?" אני רוצה ללכת הביתה רווקה.