נתיב המלח שהותיר אחריו הגל שיבש.
מרחבים של חול.
ולפתע, קרן של שמש
מתיזה ניצוצות לבנים,
קריאות של שחפים,
ורוח קלה נושאת בכפיה ריחו המלוח של ים
ושמיים.
ואפשר שוב לקום ולנשום
כאילו נופל עוד כוכב-
זוהר, ניצת, וכלה לנצח.
[ליצירה]
טוב.
עכשיו קראתי את זה שוב, והבנתי את השיר מזווית קצת אחרת.
אני חושבת שבעצם אנחנו מדברות על אותו הדבר. אני חושבת שאלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם: הכתיבה והגילוי.
מאיך שהבנתי את השיר בהתחלה, חשבתי שהכוונה היא שהמשמעות מתגלה לכותבת רק *אחרי* הכתיבה, בקריאה חוזרת.
אבל בעצם זה בא יחד - תוך כדי כתיבת המילים בוחנים את הדברים וככה מגלים מה בעצם יש שם, כך שבסופו של דבר המילים הן רק המסגרת למה שחשבתי תוך כדי הכתיבה.
אז בעצם כל ההבדל הוא ביחס למילה "עט". האם מדובר בתהליך הכתיבה שעוזר לחשוף את המחשבות, או שדווקא כתיבת המילים שחושפת - שעם זה אני לא מסכימה.
מקווה שמישהו יבין משהו מכל זה, כי זה נורא מבולבל.
[ליצירה]
נעים מאוד להכיר אותך,
אחות של טל.
אם הייתי את, הייתי כבר מזמן רוצחת אותה בגלל מה שהיא עשתה לך עכשיו - להיות לנצח "אחות של טל" כאן, בצורה? מה, את לא יכולה לעמוד בפני עצמך?
אבל זה לא טוב לרצוח, אז תנסי לסלוח לה בכ"ז.
בקשר לשיר - גם אני מסכימה עם אלומותיו. אם הוא כבר נותן צריך לקחת הכל. וגם לתת באותה מידה. ולא לפחד לטבוע.
וד"ש לטל ממני - וגם משרה, שיושבת כרגע לידי.
[ליצירה]
מסכימה עם טובי. הפואנטה משעשעת, אבל בהחלט לא חזקה מספיק בשביל להחזיק את כל הקטע.
זה גם נראה כאילו דחפת בכוח עוד כמה סיבות כדי שיהיו לך עשר, כמו שקבעת לעצמך בהתחלה.
[ליצירה]
חמוד.
אהבתי את המסר.
ואם יורשה לי להעיר - יש לך הרבה טעויות בכתיבה, ויהיה הרבה יותר קל לקרוא את זה אם תתקני. זה סתם הערה טכנית - אבל גם זה חשוב לפעמים...
בהצלחה!
[ליצירה]
אויש.
בדיוק כתבתי היום שיר כזה. אפילו עם אותו הדימוי של עץ בשלכת.
הבעיה היא שבשיר שלי אני העץ.
ולא. לא טוב שכל הפנים חשוף. לא כשהוא פרוץ לכולם.
צריך להיזהר, לדעת מה לחשוף ולמי.
אפילו שזה מפתה מאוד. בוער מאוד.
ממכר אפילו.
לכל אחד צריך להיות אדם אחד בעולם להשיר בפניו את כל הקליפות. אבל צריך לבחור את האדם הזה במלוא הזהירות, כי הוא צריך להיות זה שיהיה איתך כל החיים - על כל מה שיש בך.
לא טוב להיות עץ בשלכת.
אסתר, במונולוג חושפני הרבה יותר ממה שהיא התכוונה...
(עץ בשלכת כבר אמרתי?)
תגובות