כצריבת הגרון מארוחה יתֵרה שטרם צום כצינת הנפש מחשיפה יתֵרה שטרם חום הפרת השבועה – שלא לעלות בחומה שביריחו הוכרעה בשבעה ימים בבית הראשון בשנתיים ומחצה בַּשני בשלושה חודשים וחומת הלב – גם בסיבוב השבעה ושבעים תזקוף קומתה ותקשיח עמידתה ואיה דברי המשנה באבות שכבשו את לבי, בימי טוהר ותום [שבטרמינולוגיה מַזקִינה כבר שינו את טעמם בפי, והוא מר כנאיביות חבוטה]: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" [וכברסלבר פשוט, הבנתי כי כשאני מצטוות אליו יתברך, אזי כל הבריאה בטלה ממילא גם אלי, ולא נתתי לבי לעיין, שמא כשם שהוא יחידי בעולם כך אף אני אֱהי יחידי בעולם] כי הרימותי ידי לאל עליון ופתחתי לו פתח כפתחו של אולם ואולם היש עצה? היש תבונה? כנגד השד הלוחש, מפעפע אין לך אלא מה שבשכל אין לך אלא מה שבחוש והמשנה תבוא על פתרונה באוּטוֹפּיה מושלמת שתהיה עוד בחיי – – ואני עוד אמשיך למשש את הקירות לדפוק על הדלת לשלוח ידִי מן החור ושמא תקום ותלבש כותנתה ושמא תפתח לי.