אי- שם, בשביל שמוביל ממני אל עצמי, הולך לו ילד קטן. מפירות התום הגדלים על עצי הילדות שבצידי הדרך, נשקפת לו בבואת עולמו. אי-שם, בשביל שמוביל ממני אל עצמי, פוסע נער, נער מהורהר. שדות מוריקים באופק מצמיחים סימני שאלה ושולחים זרעים עטופים דמעות אהבה ממנו ואליו, להצמיח כיסופים ואחווה. אי-שם, בשביל שמוביל ממני אל עצמי, צועד איש מבוגר. הקריאות מכיוון הקצה מתערבות באדישות והסתפקות, עצירה, חזרה, בעיקר מנוחה, תמונת נוף יפה כובלת סערה והשתוקקות- לאבן מוצקה, לרגליו. אי-שם, בשביל שמוביל ממני אל עצמי, מתנהל לאיטו זקן. השגרה דמיינה לו הר, ושכנעה אותו שאין מה להפסיד, אבל לראותו בלבד, ולא יותר. הוא גם חולה. אי-שם, בשביל שמוביל ממני אל עצמי, הולך אני. נוגע- לא נוגע בפרחי מילים, קוטף מכל אחד קצת, אבל לוקח מכל אחד הרבה. כשנגיע לחוף, אני אבנה ארמון מקושט בחול, ואקפוץ לים.