[ליצירה]
מאוד מזכיר לי
את אימרתו של אחד התנאים (וכל-כך מאוחר עכשיו ואין לי כח לבדוק): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" או: "קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים", מדרשים מהסוג הזה. מכל מקום- יפה.
[ליצירה]
ושוב אני חוזר ואומר:
זו לא שירה! בבקשה מכם, אנשים נחמדים וחביבים, הפסיקו לקרוא "שירה" לכל מה שכתוב בחרוזים! אתם הופכים את המילה "שירה" למילה זולה, חסרת-ערך ומשקל. קיראו לזאת "שיר-בדיחה", או "מקאמה", רק לא "שירה", רק לא "שירה". בתקווה להיענות-תפילותיי, החזן.
[ליצירה]
כן, באמת נכון
"אנשים/ באמת קוביות"... גם אני אהבתי את הקישורים בסוף (שאפשר לקשר שורה אחת לזו שלפניה, וזה יוצר משפט אחד, אך גם- לזו שאחריה, וזה יוצר משפט אחר...).
[ליצירה]
נו שתזכה...
שרומן זה יאריך ימים... ושיהיה (אם אפשר) חושפני וגלוי לעין-כל... גם אנחנו, ככלות-הכל, רוצים ליהנות מזיווה של העיר ואף אם מרוחקים אנחנו ממנה מרחק אלפי מילין (תרתי משמע)...
[ליצירה]
כן, גם הפעם...
יוצא לי להסכים עם ממזי... יצירה טובה אינה חייבת להכיל בתוכה כל-כך הרבה מוות... ובכל-זאת: זה היה קצת מנחם לקרוא על מישהי, שנזכרת בחייה בעבר (שהוא למעשה- ההווה, תקופתנו אנו), כשהיא כבר סבתא-רבה. אם רוצים אנו למצוא אופטימיות בסיפור, אולי זוהי האופטימיות הגדולה ביותר..! ככל יתר יצירותייך, גם זו (כאילו שאת צריכה אותי לשם-כך...)- יצירה גדולה. שבוע טוב לך, הראל.
[ליצירה]
תגובות