האדם (לרוב) הוא כמו יין: ככל שהוא מזקין יותר, כך הוא נעשה זך וצלול יותר. הוא מתחיל לראות את הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה, מפנים כל דבר, שוקל כל דבר לגופו, לא מתפרץ, מנסה לראות את הסינתיזה בין כל התופעות השונות כל-כך בעולמנו, ובדרך-כלל, מצליח. כך הדבר לגבי כל אדם לגופו וכך הדבר, לגבי כל מין בני האדם- בכללותו: ככל שעובר הזמן, הדברים מתבהרים יותר ויותר, כל חלקי הפאזל, מתחברים לידי מקשה אחת, מהות אחת, מציאות אחת, והכל, למרות הכל, למרות כל המכשולים והפגמים, (שמתרגשים עלינו) חדשים לבקרים, הכל, בא על מקומו- ב-ש-לום.