בס"ד האור החולני, האור הבוהק / עוזיה י. קרונמן הוא הרגיש מוזר, אולי אפילו יותר מזה. עולמו חרב עליו - במידה מסוימת, לפחות. אור חדש נגלה עליו – אבל הוא הרגיש שהאור החדש מעורפל יותר מאשר האור הקודם. בעצם, האור החדש הפריע אפילו יותר מהחושך. הוא תהה מה כל כך מעיק באור זה. אולי זו העובדה שהאור האיר עולם שהזכיר ציור של אֶשֶר או של רנה מגריט – עולם בעל זרות מאיימת. הוא מעולם לא הכיר את העולם ככזה – אבל מי אמר שהעולם שהוא הכיר עד עכשיו היה נכון? הוא חש צורך עז להימלט אל המתמטיקה, אל עולם של חוקים א-פריורי, עולם שבו האקסיומות מוצקות, ולא מערערים אותן – אלא אם כן נחה עליך הרוח לעשות תואר ראשון ומעלה - אבל הוא אף פעם לא היה טוב במתמטיקה. חוץ מזה, המציאות החדשה, המוארת באותו אור – המאיר בעוצמה, ועם זאת חולני משהו – דרשה התייחסות מיידית. אבל הוא לא ידע איך יש לבצע אותה. למציאות החדשה היו חוקים משלה. הוא הרגיש שהוא נסחף במהירות במערבולת מאיימת, כמו המים שיורדים באמבטיה – אבל בניגוד לשאריות הקצף, לא היה לו במה להיאחז. הא הוקף בהוכחות מעגליות, לוגיקה, אנטי-לוגיקה, פסודו-לוגיקה.... כמו גם ברוחניות, פסודו-רוחניות, אנטי-רוחניות, רוחניות-אלטרנטיביות, רוחניות-בגרוש... בעצם לא, לא אלה היו הדברים שהקיפו אותו ואיימו להטביעו בתוך חור שחור, אשר אין בקרקעיתו מאומה. בעולם, המואר באור החדש, לא היה מקום לדברים האלה. בתוך האור המבהיק לא היו דברים מוגדרים כל כך. הדברים שאיימו עליו היו דברים אבסטרקטיים, חסרי צורה, טעם, ריח, סיבה ותוצאה – אבל לא... גם לא זה. הוא הרגיש חסר אונים. הוא הסתכל מסביב, בעולם המואר, המבהיק כמו טונדרת קרח בשמש. הוא ניסה להגדיר את הדברים, לזהות את המטרה, להגדיר כיוון – אבל הכל היה נזיל, לא ברור. כמו ציור השעונים של דאלי. הוא הרגיש שהוא שולח את ידיו לכל עבר, בנסיון נואש להיאחז במשהו – אך לשוא. הוא הרגיש חסר אונים לחלוטין מול זרמי האיתנים שהקיפו אותו. הוא היה שחיין מנוסה, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שנאבק בזרמי איתנים, אך השחיה לכיוון בלתי מוגדר, כאשר מפלצות המים – והמים עצמם - לא ניתנים להגדרה או הכרה ברורה – בזאת לא התנסה מעולם. הוא חש כיצד הוא מאבד, באיטיות הזויה, את הקשר עם העולם הקודם, ושוקע אל החור השחור, שלפתע לא נראה כה מאיים, ואפילו הפך לחמים ומעודד משהו... בשאריות הכרתו האחרונות הוא נזכר ב... זה היה הרב ויינברג? כן, הוא, שציטט את הפסיכולוג – לא, פילוסוף – בעצם שניהם ביחד... ג'ורג' זימל – באיזו שפה זה בעצם, "זימל"?... ו"ג'ורג'"... אולי זה בכלל ז'ורז'... מה זה משנה בעצם?! אבל באיזו שפה זה "ויינברג"? את זה נברר אחר כך... ו"הרב" מה זה בכלל? "הרב ויינברג" – צירוף הברות מוזר... וגם משעשע קצת... מה הוא עושה פה בכלל? הרב ויינברג התקמט מול עיניו הבוהות בחור השחור החמים והנעים שמתחתיו והפך לשעון של דאלי התלוי על עץ גבוה חמישים אמה. בעצם... הוא חשב על הוצאה להורג אחרת בדיוק לפני שהוא התחיל לטבוע להנאתו... אולי היה זה צלב? או אולי סתם קבר? לא משנה, בכל מקרה זימל, או ג'ורג', או איכשקוראימלו, וגם הרב, וגם ויינברג – כולם לא מתאימים לתאורה החדשה הזו, שיש שם, בחור השחור... בעצם, הוא לא שחור... הוא מואר באותו אור בוהק... איזה אור נפלא, הוא חשב לעצמו... הוא השתוקק לרגע שבו הוא יגיע אל הקרקעית, ינחת על מרבד החול הרך... איזה תענוג... ועדיין הוא לא היה יכול להשתחרר מהתחושה שהאור הזה חולני. אינסטינקט חיים בלתי ידוע – אולי גם בלתי מהימן? – גרם לו לזעוק לעזרה. הוא שמע הדי צעקות עמומות של קול מוכר – באור הבוהק אי אפשר היה לזהות יותר מזה – קוראות לו – או אולי למישהו אחר?! אי אפשר לדעת... הוא ניסה לזעוק בתגובה. באורח פלא הוא גם הצליח. עם כל זעקה שלו, הרגיש הוא כיצד הוא מתרומם, רגליו תחילה וראשו לאחר מכן – מוזר... - הוא חש כיצד האור הבוהק, הנעים - והחולני, מתחזק, ומתחזק – ולבסוף מתפוגג באחת, כמו צג מחשב שנשרף. הוא הרגיש את רגליו דורכות שוב על קרקע בטוחה. העולם חזר לצבעיו הרגילים. הוא ניסה לשחזר את מחשבותיו על הרב ויינברג ועל זימל... אבל עכשיו!! הוי, מה עכשיו?! תחושת ההונאה העצמית אכלה אותו בכל פה, מבפנים. כמו ילד שאוכל את הקשה של הלחם. הוא עזב אור טוב, בוהק, מאיר – רק בגלל דמיונות שווא של חולניות... מה זה חולני בכלל? כל דבר שלא תואם את הדיעות הקדומות? בשביל תחושה מפוקפקת שכזו לוותר על אור, על חיים, על כוך מאיר, על מפלט מרוח סועה ומסער? הוא חש את אותו אינסטינקט חיים זועק בקרבו את ההפך... אבל האם היה עליו לוותר על חוש החיים דאז? מדוע יסמוך על האינסטינקט הזועק עכשיו ויתעלם מזעקת החולניות? רגע, האם האור לא היה באמת חולני? הוא הרגיש שבור לגמרי. אין פיתרון, הוא חשב לעצמו. לעולם לא אדע. "והאמת תהא נעדרת". או ש......