מבוסס על אירועים אמיתיים.
אם כבר שלג, אז עד הסוף. זה מה שאני חושבת. שלג עצל שכזה, שמפיח תקוות בלב כולם ואז הולך, לא בא בחשבון. עדיף כבר שלא יבוא בכלל.
הייתי בטוחה שהוא יימשך לפחות עוד יום אחד, אז הרשיתי לעצמי לא ללמוד למבחן. מסתבר שאסור לסמוך על דני רופ יותר מדי, כי עכשיו אני צריכה למצוא תירוץ מספיק טוב כדי שהמורה תתן לי לדחות אותו. בינתיים אני פשוט יושבת על המיטה ושומעת שירי אהבה ישנים, מחכה לנס.
אתמול ראיתי את יוני במכולת. הוא כנראה קיבל חופש מהצבא. אני כרגיל נראיתי אסון.
לא מספיק שצעקתי על אחותי ובטח נשמעתי מכשפה, גם הייתי במדור הממתקים- בוחנת אותם כמו ילדה קטנה. זה בטח לא נראה סקסי.
טל אמרה לי שיש לו מועדון מעריצות שלם, ככה שאין לי הרבה סיכוי. שתחנק אמן אבל היא צודקת.
"את יוצאת לטייל עם ביקי או שאת עסוקה עכשיו?" הראש של אבא הפתיע אותי בפתח הדלת. אני שונאת שהם לא דופקים.
"אני לא יכולה עכשיו, יש לי מה לעשות"
"להסתכל על הקירות?!"
"מצחיק מאוד"
"את הבאת את הכלבה, את צריכה לטפל בה"
"אה יופי, אז בגלל שהצלתי את החיה המסכנה ממוות אכזר אני צריכה להיענש!. תבקש מאורי שיצא איתה"
אבא נאנח לרגע, ואז סגר את הדלת.
זה באמת לא היה יפה מצידי. הייתי צריכה לפחות ולנסות להשמע משכנעת, הבעיה היא שאין לי חשק. כבר הרבה זמן שאני מוצאת את עצמי חסרת מוטיבציה לחלוטין. לא משנה מה אני עושה, תמיד אבל תמיד זה יצא ממוצע מינוס. אני משקיעה בלימודים חבלז, יש לי את הסיכומים הכי מושקעים בכיתה לעזאזל, אבל משום מה המבחנים לא הולכים לי כל כך טוב בלשון המעטה. אז נכון שלימודים זה לא הכל בחיים וכולי וכולי, אבל שנה אחרונה אלוהים!, שנה אחרונה של בית ספר. זה לא יזיק לאף אחד לסנג'ר לי איזה תעודת בגרות טובה, במיוחד לאור העובדה שטחנתי עפרונות ודפים בקצב. אני פוחדת לחשוב על כל יערות הגשם שנקטעו בשבילי ובשביל השישימים שלי. עכשיו מיילא רק זו הייתה הבעיה- לא הייתי מתלוננת, הקטע הוא שאני גם לא נראית משהו בכלל. האמת שאני שוקלת יותר מאבא שלי ושום דיאטה לא עובדת. כבר 18 שנה שאני מנסה להשיל מעליי את העשרה - פאקינג- קילוגרמים האלה, אך ללא תועלת. הם מתעקשים להמשיך ולהצטבר על עורקיי הראשיים ויום יבוא והם עוד יחסלו אותי. לא מספיק שאני טיפשה, אני גם שמנה ומכוערת- גם כן מזל!
כשראיתי את יוני לראשונה בבית הכנסת, החסרתי פעימה. לא היה קשה לקלוט אותו בכלל, למרות הקילומטרים הרבים והווילונות השחורים שמפרידים בין עזרת הנשים לגברים. הראש הבהיר שלו כאילו זהר בין כל הראשים הכהים של השאר. בהתחלה לא הבנתי מה יש לאשכנזי לעשות בבית כנסת מזרחי אסלי, אבל ככל שהתעמקתי ברעיון גיליתי שזה מוצא חן בעיניי יותר ויותר.
פתאום הייתי שמחה ומאושרת לבוא לבית הכנסת. אפילו הייתי משקיע בהופעה שלי עד כמה שניתן.
כשהבטתי ביוני הכל היה נשכח ממני. הכל מכל כל. זה היה רק הוא ואני. חייתי באופוריה גמורה מבנאדם שאפילו לא ידע על קיומי. הכל היה טוב ויפה עד שטל באה עם כל התאוריות שלה על אגודת "ווי לאב יוני בע"מ". בן דוד שלה חבר טוב של יוני מסתבר, והיא כמובן לא פספסה הזדמנות להרוס לי את החיים ולספר לבנדוד שלה שאני מטורפת עליו בגדול.
"אל תדאגי, אמרתי לבנדוד שלי לא לספר לו" אמרה לי המטומטמת בשיא הנונשלנטיות,
"טל," כמעט נחנקתי, "רק אל תגידי לי שאמרת לו את השם שלי"
טל חייכה חיוך זדוני כזה, שפשוט מתחנן לכאפה,
"אמרתי לך שרה, הזהרתי אותו שלא יאמר ליוני כלום. וגם אם כן, זה רק יועיל לא?!"
פוסטמה!!!
הדלת נפתחה פתאום, אבל שום דמות לא עמדה בפתח. מאמצע שום מקום צצה דמותה של ביקי. היא קפצה עליי וליקקה את ידי.
"אוווף ביקי. תפסיקי, לא יעזור לך, אני לא יוצאת לטייל בקור הזה"
ביקי תקעה בי את העיניים העצובות שלה.
"אוווווו, אבא!!!" צעקתי לעבר הסלון, "תרגיל נחמד לשלוח את ביקי בעצמה להתחנן אבל הוא לא יעזור"
הבטתי בביקי. הצלתי אותה מהמכלאה לפני שנה וחצי, ביום רביעי בדיוק. היום בו הם מחסלים את כל הכלבים ומתחילים לאסוף מחדש. ברגע שנכנסתי הבחנתי בה. כל שאר הכלבים נבחו בלחץ איום. כאילו ידעו שאני הסיכוי האחרון שלהם לחיים, אבל ביקי פשוט ישבה שם -כמו עכשיו- נועצת בי את הפאפי פייס שלה ולא מוציאה הגה.
העיניים שלה היו נפולות. המון חוכמה ראיתי בהן באותן השניות. במשך כמה רגעים הבטנו זו בזו. אני, עומדת תחת שמיים כחולים ושמש זורחת, והיא, מאחורי הסורגים.
הרמתי את ידי והצבעתי לכיוון ביקי,
"אני רוצה אותה" אמרתי בעיניים אדומות מבכי, ויצאתי מייד מהמכלאה מתייפחת על כל הביקים שנשארים שם. מעולם לא גזרתי גזר דין מוות עד לאותו הרגע.
"טוב ביקי, רוצה ללכת לטייל?" שאלתי ביאוש,
ביקי לא ענתה, רק נתנה בי את עיניה,
"ניצחת".
לקחתי את המעיל ויצאתי מהבית בלי לומר מילה.
בחוץ, הכוכבים נראו במלואם, אבל ירח לא היה.
ביקי תופפה לפניי בעליזות, מרחרחת כל עשב שוטה.
הכל שקט. אף נפש חיה מסביב. אפילו חתולי רחוב לא נראו ברדיוס של לפחות 100 מטר. זה היה רק אני, ביקי והכוכבים.
הולכתי את שתינו לכיוון שביל השמש. מין כביש ארוך וישר כמו סרגל שבשעת הזריחה והשקיעה מוצף כולו אור שמש זהוב. אז נכון, אמנם היה חושך מצריים ולא קרני אור מרצדות, אבל הסימפטיה שלי לכביש הפשוט הזה, הובילה בלי חוות דעת כלשהי מצידי. ביקי לא התנגדה כל עוד היו עצים מפוזרים בצידי הדרך.
נשמנו עמוק ביקי ואני. האוויר היה צח ומקפיא. הרגשתי מעין טוהר שמתפשט ומנקה אותי מכל הזוהמה של היום. אני לא יודעת למה, אבל כשאני משתעממת מאוד במשך יום שלם, אני מרגישה ממש מלוכלכת בסופו. כאילו אכלתי המונמון ג'אנק פוד במשך כל הזמן. טוב, זה באמת מה שעשיתי. בין היתר.
הבטתי סביב על כל הבניינים הישנים. באופק הופיע אדם לבוש מעיל שחור וארוך. השמיים היו נקיים מכל רבב, שום שריד לא נותר לעננים המפלצתיים והשחורים ששטו להם בכבדות זמן מה מוקדם יותר. לפתע הבחנתי בדובה הגדולה. שנים לקח לי בכדי למצוא את קבוצת הכוכבים הכי מדוברת בהסטוריה. זו שהצילה ספנים קשוחים מאבדון בלב ים וזו שהנחתה דרכם של נוודים מלומדים בעת מצוק, אך משגיליתי סוף סוף במה מדובר, נחלתי אכזבה קשה. מעולם לא הבנתי מדוע נקראה הדובה הגדולה. כל קשר בין דובי לבין צורה זו היה מקרי בהחלט. אף פעם גם לא הבנתי כיצד להשתמש בה לטובתי, וזאת למרות שזכיתי לשמוע הסבר, כל שנה במשך 12 שנות הכרותי עם מערכת החינוך.
מכונית הופיעה בסיבוב. תרתי אחר ביקי בעיניי. לא לקחתי אותה עם הרצועה אז רציתי שתשאר קרובה אליי.
ביקי עמדה ללא ניע -במרחק מה ממני- נעולה במבטה על משהו מעברו השני של הכביש. בתחילה לא הבנתי מה זה, עד שהבחנתי בחתול שחור מפשפש בשקיות האשפה באפו. ביקי החלה לנהום. החתול השחור חדל מעיסוקיו ואט אט הרים את ראשו. משראה את ביקי זינק ממקומו ורץ בטירוף לכיוון לא ברור. ביקי מצידה לא בזבזה זמן והסתערה לתוך הכביש ברדיפה אחר היצור השחור.
המכונית לא הפסיקה מדהירתה. היה ברור שהנהג לא הבחין בביקי שהמשיכה לרדוף אחר החתול בשקיקה- לא רואה מימינה ומשמאלה.
"ביקי!!!" צרחתי, "בואי הנה, ביקי!"
היא המשיכה במרוצתה.
חריקת בלמים נשמעה. אלו היו השניות הארוכות ביותר בחיי. אני ממש חשתי כל חלקיק של רגע עד לעצירת המכונית.
ביקי פשוט עמדה שם, בוהה בפגוש בהלם מוחלט. רצתי לשם, צורחת ביקי לכל כיוון. משהבחינה בי, רצה אליי גם כן.
"מטומטמת!!!, מפגרת אחת!!!" צעקתי מתייפחת. הבטחתי לעצמי שאני לא יעשה את זה, השבעתי את עצמי שמספיק עם הדמעות, אבל לא יכולתי לעצור עוד. משקעים של מספר חודשים טובים יצאו עכשיו במלוא הדרם.
ניסיתי להכות את ביקי, אך ללא הועיל. היא תמיד ידעה מתי להתרחק.
התיישבתי שם, על המדרכה הרטובה, ופשוט בכיתי.
המכונית המשיכה לנסוע, וביקי עמדה שם- נועצת בי עיניים מתנצלות.
"את בסדר?" נשמע לפתע הקול,
הרמתי את ראשי. מאחורי מסך הדמעות ראיתי את האדם עם המעיל השחור והארוך עומד לידי.
"היא פשוט כלבה...פשוט כלבה" ייללתי שוב וניגבתי את עיניי.
"כן, זה...דיי נכון האמת" צחק הקול.
הרמתי את ראשי בשנית, הפעם ללא משקפיים ממים. ראשו הבהיר כאילו זהר מתוך כל השחור מסביב. את הפנים האלו אני מצליחה לאתר מקילומטרים שלמים ווילונות ענק שחורים, ואת הפרצוף הזה הצלחתי לזהות גם עכשיו כשעמד מולי.
"בואי, בואי חמודה" הוא התכופף וקרא לביקי. ביקי מצידה הבינה טוב מאוד איזה זכות גדולה נפלה בחלקה לקבל יחס מחתיך הורס שכזה, וקפצה על המציאה כשהיא זורקת לעברי מבטים מתחנפים.
"היא נראית בסדר" הוא אמר,
"היא יותר בסדר ממני זה מה שבטוח" אמרתי בקושי,
"גם את בסדר" הוא חייך. נמסתי.
"אתה חושב?" הבטתי לתוך עיניו לרגע, ומייד הרכנתי פנים.
הוא יישר את הכיפה שעל ראשו במבוכה, "כן, את בסדר. את באמת בסדר"
חייכתי. אני בסדר.
"אתה יודע, אני לא נוהגת לעשות את זה כל יום...זותומרת, לצרוח את השם של הכלבה שלי באמצע הלילה, ולשבת על המדרכה ולבכות להנאתי"
"את לא?"
"לא!,אמ...לא בדיוק את זה"
"ואני כבר התלהבתי" הוא התרומם לעמידה,
"מצטערת לאכזב"
שוב הצחוק הזה. שוב נמסתי.
"את יודעת, אני מציע שאני אעזור לך לקום ואז נראה איך נתקדם משם" הוא אמר והושיט לי את ידו.
היססתי לרגע. מעודי לא האמנתי שאני אגיע לרגע הזה.
"אל תדאגי" הוא נחלץ לעזרתי, "עם כלבה מפחידה כמו שלך אני לא אנסה לעשות שטויות"
"לא...אני לא...אפילו לא חש...כאילו...ממש לא..." אפילו השיער שלי הסמיק.
הוא הושיט לי את ידו בשנית, "יוני" הוא אמר.
כן, אני יודעת! בכור בין 2 אחים, גר מעבר לפינה, למד ב"עציון" גם ביסודי וגם בתיכון, משם עבר לישיבת ההסדר עין חמדת ללמוד לפני הצבא, משרת כרגע בצנחנים וחוזר הבייתה לחמשוש כל שבת שניה.
"נעים להכיר" בערתי כולי,
יוני עזר לי להתרומם. ביקי שכנראה הריחה משהו, רצה לפנינו והשאירה אותנו לבד כאילו בכוונה.
"את גרה קרוב?"
"כן, ממש מעבר לסיבוב"
"אה, מעולה. אז נראה שאת תלווי אותי יותר מאשר אני אותך"
"למה, אתה גר קרוב?" צבועה שכמותי,
"קצת לפני הבית שלך"
"אה, יופי" הנהנתי. אלוהים, למה לא לבשתי חזיה לפני שיצאתי!
"אז למה לצאת לטיול בשעה כזו?" הוא שאל לפתע לאחר כמה דקות של שקט מביך,
"ביקי הייתה צריכה לשחרר לחצים" אמרתי בשיא הנשיות.
יוני חייך במבוכה. "כן, נחמד,,,אבל לא פחדת?"
"ממה?"
"אני יודע...ללכת לאיבוד באפלה?"
גיחכתי באנחה. "האמת היא שאני הלכתי לאיבוד באפלה עוד לפני שיצאתי מהבית. חוץ מזה אל תדאג לי, מקסימום הייתי עוקבת אחרי כוכב הצפון כל הדרך לבית"
"כוכב הצפון אה, איפה הוא בכלל?"
"אבסולוטלי נואוו איידיה"
צחקנו.
הגענו לבניין שבו אני גרה. יוני עם ידיים בכיסים וראש זקוף, ואני עם עיניים תועות ולב דוהר.
"זהוזה אני מניח"
"כן, זה המקום"
"אז אני חושג שאני אאחל לך לילה טוב ואשחרר אותך לישון"
בטוח! כאילו שאני אצליח להרדם! "כן, זה רעיון טוב"
"אז ליל מנוחה שיהיה לך, ותשתדלי פעם הבאה לא להסתובב ליד חתולים שחורים באמצע הלילה"
"תודה רבה יוני"
"תודה לך שרה. ביי"
פניתי לכיוון הבית כשאני עדיין לא מבינה בדיוק מה קרה.
תודה לך שרה,ביי. תודה לך שרה, ביי- קולו המשיך להתנגן בראשי.
תודה לך שרה,ב...
היי, אבל...אבל, אני אפילו לא אמרתי לו איך
קוראים לי...
טל הפוסטמה הזו!!! שתחנק אמן,
אבל היא צדקה.
תגובות