כשנכנסתי לבית שלה, הרגשתי ממש כמו קרקס. בכל מקום שאפשר, צבע. איך שנכנסים יש קיר ירוק מרגיע. אחר כך התברר לי שזה ירוק מנטה -"ואל תתבלבל עם ירוק לימון"-. על הקיר יש תמונה שרק כשמתקרבים אליה ממש ממש רואים שזה ליצן נורא יפה, שהיא ציירה - "בצבעי מים עם נגיעות פנדה"-. היא נורא יפה, אבל הוא בוכה ולילך לא הסכימה לספר לי למה. "לילך, היי" קראתי כשסגרתי את הדלת והתפעמתי משפע הצבעים שמסביבי. כשהרמתי עיניים ראיתי שעל התקרה מצויירים עננים. שטתי לי בהם ואז שמעתי את קולה החרישי "זה וואש", היא אמרה בביישנות ואני הורדתי את ראשי והדבקתי לה נשיקה חפוזה על הלחיים הורדרדות שלה. "יפה כאן, את עשית את כל זה?" שאלתי ואח"כ הרגשתי טיפש כי היא עמדה מולי בסרבל מהוה המלא בכתמי צבע. "אבישי, מה זה משנה מי עשה את זה, בוא לאכול, הכנתי לנו ארוחה מיוחדת" והיא לקחה את ידי והובילה אותי משתאה לנוכח הצבעוניות הרבה אל המטבח הקטן שלה והושיבה אותי על כסא מעץ שמצוייר עליו מלאכים שנראה כאילו יצאו מז'ורנל. "אני הולכת להחליף בגדים, תרגיש את עצמך בבית". כשחזרה, לבושה בשמלה השחורה עם הכתפיות הורודות שאני אוהב שאלתי אותה "לילי, מה זה הפרחים האלו שבלמעלה של הקיר?". "זה סטנסיל". "נו, ברור, אלא מה? נו, באמת, בעברית, מה זה?". "שבלונה. זה בעצם נותן לי מסגרת ואני צובעת בתוכה ויוצא פרחים או עלים או כוכבים או כל מיני, בחדר שלי יש כאלו דומים. אני אראה לך אחר כך". אף פעם לא הייתי בחדר של לילך, בכלל, אז הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית שלה. אנחנו חברים רשמית כבר חצי שנה וזו הפעם הראשונה שביקרתי בבית שלה. אמא שלי כבר ראתה אותה "ילדה טובה ותמימה" אבא שלי היה אדיש, כרגיל. בבית הלבן שלי היא ביקרה לפחות פעמיים בשבוע. גם בחדר שינה. "הלו??? אביבושי מה אתה חולם לי פתאום? בא לך רוטב על הפסטה?". ------ עיני נפקחו אל מול וילון שקוף למחצה שצבעו לא היה ניכר בחושך. הוא הסתיר את הירח. השעון המעוצב שמעל למראה הגדולה הורה על 3. בבוקר. ניסיתי להירדם שוב, אבל הפרחים שעל התקרה לא נתנו לי מנוח. באמת דומים לאלו של המטבח. יצאתי מהמיטה בזהירות ודרכתי על נייר עטיפה מרשרש. שמעתי רחש מכיוונה של לילך. בדקתי אם היא התעוררה, אבל לא, היא רק התכרבלה בשמיכה. הייתי צמא מאוד. היה לי חם ומחניק. הלכתי למטבח דרך המסדרון וחקרתי לעומק כל פיסת צבע, ציור או דוגמה. לקח לי אולי חצי שעה להגיע למטבח. שתיתי מים והתעוררתי עוד יותר למרות שהייתי עייף. הרבה עצות מאמא הזנחתי - " תמיד לנעול את הבית אחרי שנועלים את כל החלונות"- אבל כמה עצות שמרתי עמי לאורך השנים – "מי שעייף ולא נרדם, קורא ספר וישן טוף טוף"- . עברתי לסלון עם הבקבוק. לא היה אכפת ללילך שאני שותה מהפיה, לפעמים השתמשנו באותה מברשת שיניים. בדברים האלו היא ממש בסדר. התיישבתי על הספה המשקיעה את היושב בה לתוכה וחיפשתי בעיני את הספרייה שלא היתה קיימת בחדר ההוא. לא היה נראה לי משהו בזה, סטודנטית לספרות חייבת ספריה. שוטטתי ברחבי הבית הישן והמגוון ומצאתי את הקיר הלבן היחידי בבית מתחבא מאחורי ספריה עתירת ספרים. לקחתי את הספר שהיה בגובה העיניים שלי וחזרתי לספה. קראתי אולי עשרה עמודים ואז נשמטה מתוך הספר מעטפה עם הלוגו של אבא של לילך ורשימה קצרה של מקומות : האוניברסיטה, ד"ר כהן... שמעליה כותרת: לשלוח ל.... היא בטח שכחה לשלוח משהו. אולי צ'ק. פתחתי את המעטפה והוצאתי מכתב דקיק עם מלא חותמות. "מר וגברת רונן: אני שמח לבשר לכם שלילך השלימה את החלמתה באופן מוצלח וחלק. אתם מוזמנים לאסוף אותה מבית ההבראה שלנו ביום.... מומלץ לא להזכיר לה את הסיבות לשהותה כאן, היא עלולה לחזור לדיכאון והמצב יכול להחמיר. על החתום....." מה? חולה? דיכאון? לילך? לילוש הקופצנית והמצחיקה והאהובה שלי? חולה?. לא האמנתי. החזרתי את המכתב לתוך המעטפה לתוך הספר ולתוך מקומו בספריה. ------ יד עדינה ליטפה את כתפי החשופה והלוהטת לאחר לילה טרוף שינה ומלא צבעים זוהרים בחושך. "ישנוני, איך ישנת אהוב שלי?" לחשה לתוך גבי המופנה אליה. מה אומר לה? לא טוב? היא יכולה להיעצב מזה ולחזור לדבר הזה שהיא היתה בו. טוב? לשקר לה? אני לא משקר לה. "לא משהו, התעוררתי כמה פעמים בלילה". "נו מה... זה טבעי לגמרי, אתה לא רגיל למיטה הזו." "מה בא לך לעשות היום אבישיוש, בא לך לעזור לי לגמור לצבוע את המסדרון?". ------ אחרי ארוחת בוקר שקטה ושותקת היא אמרה "יאללה מותק, עוד לא התעוררת? אתה צריך לעזור לי...". אני הייתי צריך הרבה יותר מזה. "למה את צובעת כל הזמן?" שאלתי אותה בדרך למחסן, שם היה הצבע. "כי זה משמח אותי". זהו? זה משמח אותה. חשבתי שזה עמוק יותר מזה, אז שאלתי אותה " זה עוזר לך נגד דיכאונות?". "צא מכאן צא מכאן צא מכאן צא מכאן צא מכאן!"," תחזור לבית הלבן שלך ואל תעז לדבר איתי שוב שקרן קטן". ------ גם כשצבעתי לה שלט ענק בכניסה לאוניברסיטה : תסלחי לי? היא לא סלחה לי.