היא מלטפת את חולצתה הצבעונית שמסתירה בטן רזה ולוחשת "עוד כמה שעות, ניפרד אתה ואני, אני אמשיך בחיים האלו ואתה אפילו לא תדע שהם היו". היא לא הסכימה לזה בכלל, למרות שהיא רצתה לגמור תיכון, אבל ידעה שלא יהיה לה עתיד קל אם תמשיך. ואחרי הכל, היא רוצה הרבה דברים. תמיד רצתה ללמוד תקשורת ועכשיו זה נראה לה חושפני מדי לעבוד בכזה מקצוע, היא כבר חוותה את זה על בשרה. אולי תלמד הוראה, למרות שנשבעה שלא, כי יש בה הרבה יותר מלעמוד מול כיתה של דרדקים צווחים וחסרי רסן ולנסות להסביר להם את הרש"י הכי מובן בעולם. זה לא שהיא לא מעריכה מורים, אמא שלה מורה, אבא שלה ר"מ בישיבה תיכונית. אבל עכשיו אמא לקחה חופש לכמה חודשים, כדי להיות איתה קצת, שלא תרגיש לבד. זה בעצם כל מה שהיא רוצה, להיות לבד. אבל היא לא רוצה להיפרד מתוך הדבר הזה שבתוככה, למרות שהיא לא רצתה אותו מלכתחילה בכלל. הוא ממש בטעות. חופשי זה לגמרי לבד בכלל לא נכון לדעתה, היא רוצה להיכלא בתוך הבית כדי שההוא, שלא נכלא לבסוף למרות שהיה ברור שזה הוא והיה לו עורך דין מצוין, לא ימצא אותה. שוב. "נומי נומי ילדתי, נומי נומי נים" היא שרה לבטנה הקטנה והרזה שמעליה החולצה הפרחונית היפה. הרי שיוצאים מהבית צריכה להתאפס על עצמה, להפסיק להיות סמרטוט כזה. כך אמא אומרת. אבל כולם בטוחים שהיא חולה באיזה וירוס, אולי מונו או סתם שפעת, הרי שפעת לא חייבת לבוא רק בחורף. לחולים מותר להיות סמרטוט. והיא בכלל לא חולה. זה אפילו לא כאב לה והיא בקושי צעקה, רק בכתה קצת , בהתחלה, ובסוף כשהוא אמר לה " נו מה נסגר, עופי לי מהעיניים או שאני מגלה לכולם, כולל אבא שלך" ולא היה אכפת לה בכלל אז היא צעקה לו " תוריד ממני את הידיים שלך או שאני..." ואז מישהו נכנס והציל אותה מההוא שאמר שימצא לה סיפור 'פיצוץ' ומצא לה רק דבר בטעות. המתנדבות אומרות לה שזו לא אשמתה בכלל. בטח לא אשמתה, אם היא לא היתה מנסה למצוא סיפור מעניין כדי להתקבל לעיתון שתמיד רצתה להתקבל אליו והייתה לה הזדמנות, לא היה הדבר הזה קורה. למרות שהיא כבר חשבה על שם לדבר הזה. והיא בטוחה שזו דבר נקבה בכלל. אמא אמרה לה שלא תדאג, אף אחד לא יודע ולא צריך לדעת ורק אם היא תרצה להתחתן אז יש על מה לדבר ושהיא צריכה לשכוח מזה ולהמשיך הלאה, לחיים. אבא כבר לא מסתכל עליה, רק מלטף את זקנו ונאנח. הוא לא כועס עליה, היא יודעת את זה בבירור, אבל עדין לא נעים לו. היא הילדה הקטנה שלו למרות שהיא הילדה הראשונה שלו, וכשפוגעים בילדה הקטנה שלו הוא עושה הכל ואף פעם לא נכשל, חוץ מהפעם. היא יודעת שכך הוא מרגיש. היא הפסיקה מללטף את החולצה הפרחונית שמתחתיה בטן קטנה ורזה שמתחתיה דבר קטן ובלתי נראה. אסור לה להיקשר. היא לא רצתה שהם יסכימו. מי הם בכלל שיגידו לה שאסור לה להמשיך את החיים האלו שבתוכה בדרך שהיא רוצה. היא רוצה להיות עם הדבר הזה, להתנחם בו. איכשהוא להחזיק בידיעה שיש משהו אחד טוב שיצא מכל הסיפור הזה, אפילו אם הוא בטעות. [מרכז סיוע לנשים דתיות שהותקפו או נאנסו: 6730002- 02    ]