שיר ישן שלי שעולה לי מחדש כל שנה בתפר הקשה הזה     בערב יום העצמאות, הירח מחייך אלי בינות זיקוקים. ואני בוכה ושואלת "איך אתה מחייך?, אתה לא רואה את הכוכבים שלידך?". ועולה לי המשפט מאיזה סרט ילדות שהכוכבים הם מלכי העבר. וזה, נכון. כי כל אחד ואחד מהכוכבים שלי הוא מלך. גיבור. אמיץ. שמשגיח עלינו ממעל. ומדי פעם, מנצנץ אלינו כדי להגיד: "אני כאן, וטוב לי ואני מאושר, כי אתם, ממשיכים לחיות, לצחוק, לאהוב. רק הביטו אלינו המנצנצים בשבילכם, שם למעלה". ואני שותקת, בוכה. החיילים שלי ששמרו עלי ומתו בשבילי שומרים עלי, גם מלמעלה. הירח מחייך אלי כאילו תמיד ידע ומדי פעם , נעלם. אולי כדי שנשים לב לנצנוץ כתרי הגבורה של המלכים. אני כבר לא כועסת על הירח, אבל עדיין בוכה. ובפי, תפילה וחיוך.