גלרית מחלקה ג´

בפעם האחרונה שנכנסתי בשערי  ´בית הזקן´, שעליהם מטפסים ארומטיים, יחד עם פלטת הצבעים שלי, ידעתי שזו הפעם האחרונה שבה אזדקק לכניסה לכאן.

קצת יותר ימינה רוחל, כן, בדיוק ככה. נו,רוחל, עוד פעם זזנו? אני לא אצליח לצייר את הפה שלך ואז יהיה ציור בלי פה. רוחל צחקה. מוזר, זה בעצם הדבר היחידי האקטיבי שראיתי את רוחל עושה במודע. יש בו, בצחוק שלה, איזה משהו כזה, שמשתחרר באוויר כמו אבק פיות, הגורם לכל כסאות הגלגלים מיד שרה, לכל המגבות הספוגות ריר, לכל האחיות הלבושות לבן ולכל שקיות ההזנה להיעלם כליל.  או אז, נשאר האולם הזה על כל יושביו עליז וצוהל, בעל מבט מנצנץ בעיניים שנפתחות למראה הציורים הצבעוניים הילדותיים התלויים עם סלוטייפ על הקירות. תחושת גאווה אני מוצאת במבט הזה.

רוחל, נו, באמת, מה יהיה? מתגלגלת גם אני מצחוק עכשיו. גיברת חנה, מה שלומך היום? שואלת אותי בובה רייזל כדרך אגב  משיכת מכחולי על הבד הלבן המרובע ועליו טפיחות חדשות של ורוד אפרסק, כצבע שפתיה של רוחל.  מה אני אגיד לך בובה רייזל, הכל אותו דבר, הבד מלא והבטן ריקה. תהילים כבר אמרת היום? היא שואלת, או יותר נכון כבר צועקת לי מסוף המסדרון שאליו גלגלה אותה איזו אחות חדשה, שלא מודעת לשיחה היומית שלי עם בובה רייזל. ממש חוצפה האחות הזו.

הפה של רוחל כמעט גמור ועכשיו אני צריכה למצוא את המכחול העבה שלי כדי להוסיף לגוון שיערה החום, שצויר כבר בשבוע שעבר, את גווני החינה שעשתה מסעודה לרוחל אתמול.

רוחל, שבוע הבא תעשי לי טובה, אל תשני את הצבע שיער שלך שוב, טוב? ותגידי למסעודה שמספיק כבר עם המעבדה הכימית הזו על הראש שלך, זה עושה לי בלגן על הבד.

ורוחל צוחקת.

מסעודה, שלעיתים מכונה בפי יושבי המחלקה כמשיח התורן, מצדיקה את כינויה שוב ושוב ומגיעה אליי אל אזור האקווריומים עם ההליכון הצבעוני שלה. אם היא לא הייתה מרוקאית, יכלתי לקרוא להליכון שלה בית חב"ד נודד.

כשהיא מתקרבת אליי בצעדים מדודים אך מרחפים כמו שיערה הלבן הגולש עד ירכיה, אני שמה לב ששוב רקחה לי איזו תרופת פלאים, או אולי עוד תרסיס מסריח שעליי להתיז לפני שמשה ואני נכנסים למשרדו הירוק-דוחה של ד"ר לוי.

מסעודה, אני קוראת בקול רם כדי שתשמע, בפעם האחרונה שהלכנו לד"ר לוי הוא כמעט התעלף מהריח. שלא נדבר על משה, המתחיל מעלה ספקות בדבר שפיותי. רוחל צוחקת וזזה עוד פעם שמאלה. מסעודה מתקרבת, מקרבת אליה כסא עץ מתנדנד, מתיישבת בהדרגה ובנחת, פונה אליי במבטה הצלול ואומרת, הקדוש ברוך הוא יודע אותך, בתי היקרה, הוא יודע אפילו שאת לא באמת מציירת את הפה של רוחל. תסתכלי על הפה של רוחל גיברת חנה ותסתכלי על הציור שלך, זה נראה לך כמו הפה של רוחל, הפה של רוחל כבר מזמן בלי שיניים. הפעם תורי לצחוק ראשונה, רוחל לא צוחקת, רק מעיפה מבט בשאר ציורי התלויים על הקירות של פינת האקווריומים.

גיברת חנה, חבל את צוחקת על רוחל, מתפקעת מסעודה מצחוק ומטעימה כל ח´ בשיעול נוראי.

אולי מים גברת מסעודה, אני מציעה. והיא כדרכה אומרת, מים שותה מי שצמא. מי שרוצה באמת לשתות שותה תה.

רוחל נרדמה לי בינתיים על כרית הספוג  שעל כתפיה ומסעודה ממוללת בידיה את הבקבוק המסריח שהכינה לי מכל הלב. הצבע האדום השתלט לי על המכחול, כך שאני נצרכת לקום  מכיסאי וללכת לשטוף אותו  בכיורים שליד תחנת האחיות.  כשאני עוברת מול הטלוויזיה שדלוקה על ערוץ לא ברור, שואלת אותי מאמא סופי אם דוד כבר חזר מהמלחמה. לא משנה כמה פעמים אלטף את ידיה המאובנות ואומר שאינני ברוך בעלה ודוד מת מזמן, והיא תאמר משפט סתום בצרפתית שלאחריו חבל מאופק בעברית של עולים, עדיין תשאל אותי בתקווה סתומה כל פעם שתראה אותי.

ולי, חבל שהציור של מאמא סופי יצא הכי טוב מבין כל הציורים והיא, לא מודעת לקיומו.

כל כך יפה סופי, למרות משמניה והזנחתה. יפה כמו הילדים הקטנים שהולכים לאיבוד בקניון ותמיד אני, באופן טרגי שכזה, היא זו המוצאת אותם ומובילה אותם בצער רב בחזרה אל הוריהם.

הלוואי ויכולתי לשמור לי אחד מבין כחולי העיניים וקטני הגפיים הללו.

צהרים טובים פרופסור סימן טוב, מה קורה היום?

ריתמיקה כרגיל ברחבת הכניסה, הוא עונה תוך בחינת ניקיון המחלקה שלי, ואני נזכרת פתאום, שבידי מכחול נוטף אדום וממהרת לשטוף מעליו את גווני החיוך של רוחל.

בדרכי חזרה, אני מודדת בעיני את אוסף ציודי המחלקה שלי התלוי בחמלה רבה אמונתך בסלוטייפ מתקלף. ציורים שונים מציירים התושבים. מלאי תמימות וצורות גיאומטריות לא מדויקות שנגזרו מתוך בריסטול של קישוטי סוכות.

בבצלאל  היו אומרים שאלו שרבוטי תינוקות, אבל אלו, לטעמי, יותר יפים וטובים ועדיפים על שרבוטי ידי המצטיינות בכיתה.

בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן, זה היה עוד פרוייקט. כשהסתיים, ובחיקי דבר נפלא וחברים חדשים מכל סוג עדה וצבע, התחיל לו פרוייקט חדש.