.-.-.-.-.-ואיך שנשמתי הכל
נגמר.
שעון החול לא הולך
.ס-ר-ו-ו-ר-ב
אם אני אוכל
לצנוח אל תוך
באר השכחה
לשתות ממנה
כמלוא הכאב
כמלוא הזכרון...
אני אחזור שוב.
אני אפנה שוב
לכוון שלא,
לא רוצה בכלל
להזכר בו.
טל בת רא"פ
-
כותבת...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] פתאום גם לי מתחשק סימן קריאה!!! ועוד פעם, הפעם עם סיסמאות: הקץ לסימן הקריאה!!! אחי, שמואל, חבל עליך... שנה נוסחה, זאת כבר לא עובדת ... [ליצירה]
- [ליצירה] מאיפה את מכירה את לאה קוגוט? [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד מוכר לי, תודה על הניסוח. [ליצירה]
- [ליצירה] מצטרפת לכל האמור לעיל ומוסיפה עוד: קטע כל כך מוכר לי (דיכאון וכו'...)ולכן מאוד נגע בי. אשרייך. [ליצירה]
- [ליצירה] את כל כך מתוקה... שיר יפיפיה! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו! [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא רוצה להשמע מטיפה או מורתית מדי, אבל ילד, שתדע לך, סגריות זה לא טוב. יותר מזה, זה מאוד רע! אם מה שכתבת הוא עליך, אז בבקשה תפסיק, ההשלכות של עישון הן לטווח ארוך והן לא טובות... (נורא דורש לצטט את ונשמרתם וכו' אבל אני חושבת שאתה יודע את זה בעצמך...). חוץ מזה, כתוב מצוין. ופאנצ'ליין זו בעצם (בתרגום חופשי) שורת מחץ. שורה שכל הקטע בנוי למענה, בד"כ היא מופיעה בסוף, כמו בקטע הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] * [ליצירה]
- [ליצירה] למאיר פרידמן דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה... הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק. העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום. הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח). כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית. התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם. וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר. מקווה שעזרתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אז ככה, דרלינג, אלו החיים. אם בא לך, אתה מוזמן לכתוב באתר אחר, מקום שבו יש עריכה מכוונת והערות שוליים והפנייה בצד לרב המכר האחרון של הכותב. אני שונאת להיות קטנונית אבל יצא לי כך, אז דבר ראשון סליחה, אבל: תשמע, דווקא משום שכל יוצר יכול להעיף אותך מהרשימה זה יותר יפה, יותר פתוח, יותר אמיתי. כי מה לעשות, לא כולנו הולכים לזכות בפרס פוליצר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא הולכים לפחות לנסות. אז כאן, נותנים לנו את ההזדמנות הזאת , לנסות. ואולי מה שאני כותבת (יצירות וכו') לא ראוי לשום דבר, כלומר, לא ראוי להעלאה לאתר ובטח שלא לפרס אקו"ם למשוררת צעירה. אז מה? ביג דיל! מישהו כאן במקצועו הוא מבקר ספרות במקצועו?? אני לא יודעת והאמת, גם לא אכפת לי. נותנים לי הזדמנות 'להוציא' את הדברים שאני כותבת (וגם אני כותבת בלילה (לפעמים), קצת לפני שהולכים לישון,כי אז זה הכי אמיתי... ) , אז אני לא אנסה? לא מגיע לי לנסות בדיוק כמו שלך מגיע? האם כשרון יכול להמדד? תחשוב על זה. יומאושר עד-בלי-די, טל. [ליצירה]
תגובות