.-.-.-.-.-ואיך שנשמתי הכל
נגמר.
שעון החול לא הולך
.ס-ר-ו-ו-ר-ב
אם אני אוכל
לצנוח אל תוך
באר השכחה
לשתות ממנה
כמלוא הכאב
כמלוא הזכרון...
אני אחזור שוב.
אני אפנה שוב
לכוון שלא,
לא רוצה בכלל
להזכר בו.
טל בת רא"פ
-
כותבת...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצטרפת לקודמיי, ומוסיפה ח"ח על העלאת הנושא שלא מדברים עליו הרבה בחברה שלנו... [ליצירה]
- [ליצירה] איך גיליתי את זה רק עכשיו? כל כך...אני. מזדהה עד מאוד. וגם אהבתי את הנושא, בכלל אני אוהבת את הלילה... [ליצירה]
- [ליצירה] דווקא לי נראה שהאמא שכחה את עצמה והפכה להיות אשת איש ואם לילדים בכל התהוותה ביום יום. כלומר, היא לא מוזכרת בהקשר של אינדוודואלית אלא רק בתור מישהי שקשורה למישהו (בעל, ילדים) ואם לא יהיו אלו, לא תהיה בכלל. זה מעוות ובכלל לא קשר אידיאלי בעיני. ושלא נזכיר את העניין שנשמע שהיא לבד (!) במערכה. ניצול לשמו. זה כבר ממש מעוות!!! לא ככה אמור להתנהל בית!!! [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת שמה שציינת לא מאפיין יהודי שנמצא כעת באיטליה למשל. זה מאפיינים של אדם החי במדינת ישראל... בכל מקרה, יפה מאוד התפיסה הזו של כל הניואנסים הקטנים של חיינו... [ליצירה]
- [ליצירה] שמחה להיות הראשונה שמגיבה על יצירה מ-ד-ה-י-מ-ה בכנותה שכזו. [כל שבת אני תוהה, האם הבחין בי תחת טליתו, או ש-בך הבחין?] (נראה לי שבך...) [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני רוצה....... [ליצירה]
- [ליצירה] למאיר פרידמן דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה... הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק. העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום. הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח). כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית. התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם. וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר. מקווה שעזרתי... [ליצירה]
- [ליצירה] מחשבות שכאלו שעולות ולא מצליחות לצאת לי במילים... אשריך שהצלחת... [ליצירה]
- [ליצירה] איך אני מקנאה פתאום... גמני רוצה... [ליצירה]
- [ליצירה] שמעתי משפט: " חברו הטוב ביותר של הכותב הוא פח הזבל ". אני לא כל כך מסכימה כי אם אין טעויות אז אין מאיפה ללמוד. אנחנו צריכים לשמור את החומרים הפחות טובים שלנו כדי ללמוד מהם. כמו כן, כמו שאמרו קודמיי, תמיד אפשר לתקן יצירה, אם היא בזבל קצת קשה לתקן אותה... ואני רוצה להביא משפט משלי : " חברתו הטובה ביותר של הכותב היא המגירה ". לא חייבים לפרסם כל דבר, אבל בכל זאת כדאי לשמור אותו... [ליצירה]
תגובות