אחרי יום שכזה אני מרשה לעצמי לשאול את ההיא, שעומדת לי על הכתף ומציקה לי בשאלות ללא הרף בזמן רגיל. פעם אחת גם לי מותר לשאול משהו. לא? אז שאלתי אותה, זה אמיתי? והיא לא ענתה לי. רק הטול הורדרד שמשמש לה חצאית התנופף גם ללא רוח. מאוד התאכזבתי האמת, כי לא כל יום אני מאושרת כמו היום. ויותר מכך, לא בכל יום אני מרשה לעצמי להטריד את מצפוני בשאלות. תקשיבי, ניסיתי בשנית, זה אמיתי? מותר לזה להיות אמיתי בכלל? כוחו של הרגל כנראה שחק אותה עוד יותר מההרגל עצמו והיא לא ענתה לי. לפתע, כמו מתוך אפילה למרות אורות הבמה, שמעתי את הכתף השניה שלי רועדת. קיוויתי לשווא שזו לא תהיה ההיא השנייה. זה נראה לך אמיתי? היא שאלה אותי בארסיות. הפעם הגיע תורי לשתוק. נו, פתאום נגמרו לך המילים? אז תתני לי חיבוק לפחות, כמו שנתת להוא בסוף השיר. איזה חיבוק? שאלתי אותה בהעזה לא מוסברת. נו, לא נתת לו ממש חיבוק, אבל אני יודעת, תאמיני לי, שרצית. היא באמת יודעת הכל, היא הרי נמצאת בתוכי רוב הזמן. רק ברגעים נדירים הן נמצאות שתיהן על הכתפיים שלי זורות נצנוצי תשוקה וריסון. זה אמיתי , שמעתי את ההיא בעלת הטול הורוד. רגע, מה קורה כאן? זה אמיתי ולא חלום, אז למה אני מרגישה בסיוט???. הן ענו לי בו זמנית, זו הפעם היחידה שהן הסכימו על משהו: כי את רוצה שזה יהיה כך.