"והאר עינינו" - יש שיר כזה. כך אמרתי תמיד, סתם כך, ללא הקדשת מחשבה יתירה, ברגעים של קלות דעת, של חוסר תשומת לב. באותם רגעי זחיחות, לא היתה לדברי משמעות מיוחדת, סתם גיבובי דברים. היום אני יודע ברורות - יש שיר כזה. היום אני כבר לא צוחק כשאני אומר את זה. כן, יצא לי לפגוש באחד מהם, אתמול, כשעשיתי סדר בארון העתיק לכבוד פסח. מצאתי שם ספרי טלפונים מתשנ"ב, תמונות ישנות בשחורלבן עם שוליים גליים כמו של בול, מכתבים מצהיבים, ובפינה, בתוך קופסת נעלים של "גלי", המונמון קלטות מאובקות. "שיואו, איזה קטע", אמרתי לעצמי. ביסודיות מרובה עברתי אחד אחד על הקלטות. לא בגלל שאני מצפה למצוא משהו שימושי, סתם מתוך התעניינות בהסטוריה. היתה שם קלטת בחירות של ש"ס, מהכנסת העשירית, קלטת של הרב אמנון יצחק, קלטות מספר של מרדכי בן דוד, אברהם פריד ופרחי לונדון, "דירה להשכיר" בקולו הצרוד של גידי גוב וקלטת של שירי חנוכה לילדים. נשפתי בזהירות על האבק, הזזתי מספר קלטות ללימוד השפה האנגלית ואז ראיתי אותו. שם, בפינה, ראשו שעון על ידיו והוא משתעל נורא. הוא הרים את הראש והביט בי כלא מבין. "מה אתה?", שאלתי בעדינות. "או", הוא אמר בקול צרוד, זיהיתי בעומק קולו פריטה גסה של גיטרה, "אני והארנינו". "מה?", שאלתי, לא יתכן שזה... "והאר- עינינו", הוא הטעים הברה הברה. "ו- כן, יש שיר כזה". "אתה לא צוחק עלי?", ביררתי. זה לא הגיוני, לא יתכן שיש שיר כזה. "יופי", הוא נאנח, "לא מאמינים לי. כן, זה אני, מוכרח הרי להיות מישהו כזה, לא?" "כן, סליחה", מיהרתי, "אבל, איך הגעת לכאן?", הייתי מוכרח לדעת. "אוי", נאנח הזקן, "כן, היו ימים טובים מאלה. או, בהחלט". השיר נתקף בגל מחודש של שיעולים. "בוא, בוא, צא מהאבק הזה", לקחתי אותו והנחתי אותו על השולחן. הוא איבק את בגדיו, ואמר: "אתה לא תחזיר אותי לשם, נכון?" "לא", אמרתי, "אין לך מה לדאוג, כבר נמצא מה לעשות אתך". נראה היה שזה ניחם אותו. הוא התיישב על השולחן והתחיל לשיר: "וההא- רננו, בתוהור- תך, ודהבק ליבה- נו במיצותיה- ך..." "רגע", אמרתי, והשיר פסק. "עוד לא סיפרת לי מה אתה עושה כאן", ניסיתי להזכיר לו, אחרי הכל זה הארון שלנו. "נכון", הוא אמר, ופניו הביעו רצינות, "אתה צודק. בהחלט מגיע לך לשמוע את הסיפור". וזהו סיפורו של השיר (אשתדל להצמד לסגנון): "...הכל התחיל לפני 150 שנה, פחות או יותר. לא, פחות, הרבה פחות. הרב קרליבך הגיע אז לארץ, היתה הופעה נחמדה בתל אביב. כן כן, היו זמנים... היום זה בטח לא הולך ככה. (שיעול). הוא עמד שם ואמר: "הי חבר'ה", הוא תמיד היה אומר כך, (גיחוך). "יש שיר אחד שבו אנחנו מבקשים מה', יחיד ומיוחד שמו, שבאמת יפתח את ליבנו, ונקיים את התורה והמצוות לא רק בגלל שככה למדנו שעושים, אלא שממש העיניים שלנו יפתחו וכולנו נדע, אוי, געוואלד, כמה מתוקה התורה, כמה מתוקים המצוות... (עוד שיעול). אני מברך אתכם ואותי, שנזכה להרגיש עד כמה אנחנו קרובים לתורה ולמצוות..." (שקט) אוי, אוי, רבינו שלמה... מיד אחר כך הוא ניגן אותי. כנראה שהיום אף אחד כבר לא זוכר אותי ובטח שלא מעוניין בי..." "זה לא נכון", התעקשתי, "מוכרחים להיות כמה קרליבכרים מסורים שעדיין שרים אותך, לא הגיוני שנשכחת לעד!" השיר הניד את ראשו באיטיות, "לא לא, אין צורך, כבר השלמתי עם מר גורלי. העולם משתנה, מסתבר. אז הייתי נצרך, פעם הם אהבו את הסגנון, את הניגון, היום צריכים דברים אחרים. דע לך, דברים גשמיים אובדים מן העולם, אבל דברים אמיתיים ממשיכים להתקיים. אני ממשיך. המסר שבי אינו נעוץ לא במקצב ולא במנגינה, השורש שלי הוא הרבה יותר עמוק מזה. אני שייך לנצח. אבל עזוב, אתה לא צריך להסתבך עם שירים ישנים כמותי. אל תתבייש להחזיר אותי לקופסת הקלטות. אני יודע שאני את שלי עשיתי, עכשיו תורם של שירים אחרים. אני רק רוצה לבקש ממך שלא תשכח אותי, ותבוא להוציא את האבק מדי פעם." הוא חייך חיוך רפה ונעמד. לקחתי אותו מעל השולחן והנחתי אותו בעדינות חזרה בקרטון, בין פרחי נס ציונה ל"הפטרה של שמיני עצרת בנוסח יהודי אלג'יר מפי החזן בן- ציון ברדוגו", והחלטתי בלב שלי לבוא מדי שנה לפני פסח, להוציא את האבק, ולשמוע את השיר והסיפור.