[ליצירה]
דימוי מעניין, אבל לדעתי אולי קצת יהיר (במיוחד ה"לשאת את כתרי בגאוה/ להרגיש גדולה ותפארת (ונצח)" (ומה עםהוד יסוד ומלכות?)
אבל בסה"כ מענין ועשוי טוב
[ליצירה]
ממש לא מדובר כאן על קריאה בתורה במובן הפלכי של העניין. הקריאה בתורה באה להעביר משהו שנובע מתוך הצורה הפלכית להסתכלות על עניין הקריאה בתורה. זה רק כלי, לא הנושא.
ולכן, הניתוחים לא קולעים...
תנחשו שוב...
[ליצירה]
למה את מחפשת בטחון חיצוני למי שאת? חפשי את הבטחון בעצמך. יש לך קול משלך והוא ישפיע לא כשהוא יקבל פידבק חיובי מהחברה, הוא ישפיע כשיהיה לו צבע אמיתי משלו, צבע שיש רק לך.
שם לא יהיה צורך ב"אמן" של כולם, שם את תאמרי להם על מה לומר את ה "אמן" ומה הנכון והטוב ביותר לעשות. שם לא יהיה לך הרצון באותן נשקות של אישור, הן יבואו מעצמן...
בכולופן, שיר מקסים
ולמקרה שהתיימרתי, - "אופס!".
[ליצירה]
למאיר פרידמן
דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה...
הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק.
העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום.
הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח).
כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית.
התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם.
וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר.
מקווה שעזרתי...
[ליצירה]
מעניין. נראה לי שהבנתי.
החידלון. כמו ה"לא-כלום" שכילה את פנטזיה. זה מפחיד. כאילו אנחנו צריכים להאחז ב"יש" הזה כי אנחנו מפחדים מהאין, מהלא-להיות, מחידלון. אבל נמשכים אליו באותה מידה, אולי בגלל הפחד. - הוא הרי נמצא ב"טבורו של היש". אי אפשר לברוח...
[ליצירה]
האדם הזה, שהוא לא אחי מבחינה ביולוגית,
פשוט נטש אותי.
כמו שיש תינוקות נטושים, אז אני אחות-לא-ביולוגית נטושה.
תודה על המחמאה. מזל שיש צרות בחיים, אחרת, על מה היה מהווה לי השראה לכתיבה אמיתית, כואבת וחושפנית כל כך...
[ליצירה]
אז ככה, דרלינג, אלו החיים.
אם בא לך, אתה מוזמן לכתוב באתר אחר, מקום שבו יש עריכה מכוונת והערות שוליים והפנייה בצד לרב המכר האחרון של הכותב. אני שונאת להיות קטנונית אבל יצא לי כך, אז דבר ראשון סליחה, אבל: תשמע, דווקא משום שכל יוצר יכול להעיף אותך מהרשימה זה יותר יפה, יותר פתוח, יותר אמיתי. כי מה לעשות, לא כולנו הולכים לזכות בפרס פוליצר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא הולכים לפחות לנסות. אז כאן, נותנים לנו את ההזדמנות הזאת , לנסות. ואולי מה שאני כותבת (יצירות וכו') לא ראוי לשום דבר, כלומר, לא ראוי להעלאה לאתר ובטח שלא לפרס אקו"ם למשוררת צעירה. אז מה? ביג דיל! מישהו כאן במקצועו הוא מבקר ספרות במקצועו?? אני לא יודעת והאמת, גם לא אכפת לי. נותנים לי הזדמנות 'להוציא' את הדברים שאני כותבת (וגם אני כותבת בלילה (לפעמים), קצת לפני שהולכים לישון,כי אז זה הכי אמיתי... ) , אז אני לא אנסה? לא מגיע לי לנסות בדיוק כמו שלך מגיע? האם כשרון יכול להמדד?
תחשוב על זה.
יומאושר עד-בלי-די,
טל.
[ליצירה]
רעות,
אם היית קוראת בעין רב יותר היית שמה לב לכמה דברים:
כשאנחנו בוכים, אנחנו לא נראים הכי יפה שבעולם מבחינה פיזית, אך מבחינה מנטאלית, זה מה שהופך אותנו לברי קיום, כלומר, אנו מביעים את רגשותינו באופן שלא מחמיא לנו כלל בדרכים שאנו מנסים להיות מוחמאים מהם: דברים חיצוניים לנו כדוגמת איפור בגדים מותגים וכו'. כאשר אנו בוכים אנו מניחים לכל זה להישטף מעלינו על מנת להביע באופן הטבעי ביותר את רגשותינו העצובים לדג', כמו בשיר.
כשאדם בוכה באמת, הוא עובר טלטלה רגשית לפעמים בלתי ניתנת לתיאור והוא מוציא אותה החוצה, גם מבחינת הורמונים בגוף שמצטברים בשעה של סערת רגשות, אך גם מהבחינה הזו שהוא מפקיר עצמו לבכי עצמו בהרבה מקרים.
בכי משחרר. בכי מבהיר לכל מאן דבעי את הרגשתינו. הבכי הופך אותנו לחסרי הגנה. אנחנו עצמנו וזו ההגנה היחידה שיש לנו בעת בכי.
לכן הרבה אנשים לא מוכנים שיראו אותם בוכים, כי זה נחשב לדבר שבחולשה.
ועוד: בסוף השיר ישנו משפט המצוטט בחלקו משיר ילדים ידוע :
"כשאת בוכה את לא יפה, את לא יפה. די לך או די לך ילדה".
אני נגד לא להביע רגשות בגלל שזה " לא יפה" וכו'.
אז חתמתי את השיר בכך שאני בעצם לא מאחלת לאף אחד לבכות מעצב אבל אם הוא כן מרגיש צורך לבכות, הדבר האחרון שצריך לעניין אותו הוא החיצוניות , שלו ושל אחרים כלפיו.
רק שמחה! (-:
[ליצירה]
אם אפשר להעיר:
בתור קטע שהוגדר כ'שירה', את סותרת את עצמך...
את מגדירה, מחלקת, ממיינת, מצהירה על טיבו של משורר ובגלל כל האמור לעיל את בעצם סותרת את ההגדרות האלו עצמן כאשר את גורמת להן להיות חד משמעיות, ללא כל ספק או סאבטקסט שיושלם ע"י הקורא. כלומר: ע"פ ההגדרות המדעיות שלך השיר עצמו לא עומד בקריטריונים.
חבל להגדיר דבר כל כך בלתי מוגדר. זה מועד לסתירה עצמית, במיוחד בתחומי האומנות...
(אבל יישר-כוח על הנסיון...)