"...העולם מתחלק לשני סוגי אנשים;
אלו שמחלקים אותו לאופטימיסטים וריאליסטים,
ואלו שמחלקים אותו לפסימיסטים וריאליסטים.
אני מהסוג השני..."
(הרב יהושע שפירא, בחיוך נפלא)
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
יש עוד סיומים אפשריים
יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם:
הסוף ה'הומוריסטי':
"די, מספיק, אבא, אמא..." אמר יוסף בזעזוע. הוא הביט בהוריו המתוסכלים בחוסר אונים. "די, תרגעו", אמר. הם אף פעם לא יתבגרו, חשב לעצמו. הוא יצא מתחת לפוך הכבד ונכנס לתוך נעלי הבית שלו. אמו התייפחה חרישית.
"יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו כשהרים את הקלסר מהרצפה והניח אותו על המדף, "אני ארד להכין לנו מרק לצהרים", אמר, וכבר נשמע קול דשדושיו במדרגות, בדרך למטבח.
[ליצירה]
טוב...
לא נעים לי לומר אחרי שפרסמתי, אבל אני קצת מסכים עם ילדה בינזמנים. זו אחת היצירות הראשונות שלי בפוטוש, ואם אמנם השתדלתי מאוד, זה עדיין חובבני.
נחמד ותו לא.
תודה לנפלאית שהגנה, תודה על התגובות החיוביות, זה חיזק אותי, בזמנו, להמשיך לעבוד.
ככה לומדים.
[ליצירה]
טוב...
נחמד שאתה כותב נגד משהו שאתה בתוכו.
או שזה מכתב הפרידה שלך מהאינטרנט?
כתיבה יפה, הצלחת לשמור על ערפול עד שלב הגילוי בצורה מוצלחת.
תמשיך לכתוב, (גם אם לא באינטרנט...) ושיהיה בהצלחה!
[ליצירה]
תודה
רבה רבה לכם, על התגובות.
ממש לא הייתי בטוח לגבי הסיפור הזה ועד כמה הוא מובן, אבל אחרי התגובות...
ורציתי להוסיף תודה לאברם לוי שלמד איתי את הסוגיה (כתובות יד עמוד א' והרש"י שם), תודה, אברם!
ו
שוב תודה לכולכם, ושבת שלום על הדרך. או שבוע טוב. אולי אפילו לילה טוב...
החותם בדמע,
יצחק.
[ליצירה]
יש עוד סיומים אפשריים
יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם:
הסוף הציני:
אפילוג:
פסיכולוג הוא לא מטה קסמים, כמו שאמרה האמא, אבל יש דברים שכן יכולים לפתור בעיות בין רגע. במפקדה תת קרקעית בעירק שוגר באותם רגעי שיחה טיל סקאד אשר שם קץ לבעיותיהם באחת.
[ליצירה]
ובכן..
ניסחת את זה יפה, "תאגיד המשוגעים-לנצח" (או באנגלית-madforever inc ) , אני סתם הסתבכתי עם המילים.
ולך, נעם יקירי- אתה צודק, כל שמחה, נובעת מאמונה. אנחנו מאמינים בקב"ה ולכן אנחנו שמחים, אבל אני כתבתי את השיר למכנה רחב יותר של אנשים.
יש גם אנשים לא מאמינים ששמחים. כמובן, שמחתם אינה שלימה, אבל גם היא במקום (ולפעמים יותר מאנשים מאמינים)
ובעומק- גם השמחה הזו, הרדודה, נובעת מאמונה. שהרי אדם כופר לא יכול להיות שמח. הוא יכול להנות, לגרות את החושים, אבל הוא לא ישמח, כי אין לו סיבה. אין תקוה, אין ידיעה כמוסה בלב שצריך להיות טוב, אין אמון בעולם ובבני האדם. לכן גם אין במה לשמוח.
אבל סתם אדם מהשוק, יכול לשמוח בצדדים הטובים שהוא רואה במציאות.
משהו פנימי בלב (אנחנו קוראים לזה נשמה), אומר לאדם שיש תקוה, שהטוב הוא העיקר והרע הוא החולף.
"וישמח את עמו אפילו על ידי מילי דשטותא..." (רבי נחמן)
תגובות