"...העולם מתחלק לשני סוגי אנשים;
אלו שמחלקים אותו לאופטימיסטים וריאליסטים,
ואלו שמחלקים אותו לפסימיסטים וריאליסטים.
אני מהסוג השני..."
(הרב יהושע שפירא, בחיוך נפלא)
יצחק בן מרדכי
-
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נפלא!! ממש משב רוח מרענן. תודה שהבאת את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מאמצת... [ליצירה]
- [ליצירה] טוב מאד! זה באמת צריך להיות הקו המנחה של הקטגוריה הזו. [ליצירה]
- [ליצירה] . אוי זה עצום! איזה חיוך עשית לי..(צריך לדמיין את הרב יהושע אומר את זה..) אמנם אני מתנגד לקטגוריית ה'ציטוט' אבל ציטוטים כאלה שווים את זה.. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה יישר כח עצום שזכית אותנו (בשם אומרו) במשפט השנון והאמיתי הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט מצויין! איזה חיוך עשית לי! פשוט פשוט נהדר! [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכם! הסתכלתי על הקטגוריות, וכשראיתי את "ציטוט", מיד נזכרתי במשפט הזה. שמח ששמחתם... [ליצירה]
- [ליצירה] * נחמד מאוד :-) [ליצירה]
- [ליצירה] צריך לחשוב על זה.. אהבתי, ושנזכה להיות מהסוג השני.. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אבל קצת לא צנוע... בכולופן יפה מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון, באיטליה, כמו בשאר ארצות בעולם, קשה להרגיש את היותך יהודי, בדיוק בגלל זה אחוזי ההתבוללות שם נוראיים. יהודים, בואו לארץ... אבל גם אם הסימנים החיצוניים לא קיימים, הנשמה יודעת שהיא יהודיה. [ליצירה]
- [ליצירה] הגזמת קצת... ממני צודק, המצב הרבה יותר רגוע מגרוע. וחוצמיזה, לעדתיות, כלומר, מנהגים ולבוש וכדו', יש מקום, אך לזלזול לא, ואני לא מבין מדוע ערבת בין השנים. השנה זכיתי לבקר בשמחס בייס השואייבה בתולדויס ארון, וממש עושה טוב לראות איך רוקדים ביחד מזרוחניקים עם ליטווקים וחסידים ביחד, ואפילו הזמינו את "הרב החוסיד אמנון יצחק שליט"א" לקריאת שיר המעלות. אמנם יש עוד מה לשפר, אבל ההתקדמות עצומה. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקבל צומי... את לא חייבת לכתוב שאת גרועה בשביל תגובות. תמשיכי לכתוב ותשתפרי. המשקל אבל צריך קצת שיפוץ. וגם כמה חרוזים. בכל מקרה שיהיה בהצלחה. [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד שהחלטתם לפתוח פורום על קישון על גבי הסיפור שלי. או שהוא באמת לא ראוי לתגובות? טוב, אז לא חשוב... תמשיכו. [ליצירה]
- [ליצירה] אתה צודק, אבל אם יש קשי הבנה כמוני... רצוי להסביר לפני שיגרמו נזקים נוספים... סתם, סתם, או קי, אני לוקח את מילותי בחזרה. סייגתי את דברי לעיל בשתי סליחה ומצטער אחד, הרשה לי להוסיף גם מחילה וכפרה. אני לא מכיר אותך (אשמח להכיר), אבל נפגשתי עם כמה יצירות ממש לא במקום בעבר כאן באתר. אולי נחפזתי מדי להגיב, אבל בקטעים האלה אני חם, ומקוה שתבין. מישי- אחותי לא תרביץ לי, היא למודת סבל בקטעים האלה (סתם) אז זהו, שיהיה חג שמח והרבה טוב ואושר, שלך, יצחק. [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן.. ניסחת את זה יפה, "תאגיד המשוגעים-לנצח" (או באנגלית-madforever inc ) , אני סתם הסתבכתי עם המילים. ולך, נעם יקירי- אתה צודק, כל שמחה, נובעת מאמונה. אנחנו מאמינים בקב"ה ולכן אנחנו שמחים, אבל אני כתבתי את השיר למכנה רחב יותר של אנשים. יש גם אנשים לא מאמינים ששמחים. כמובן, שמחתם אינה שלימה, אבל גם היא במקום (ולפעמים יותר מאנשים מאמינים) ובעומק- גם השמחה הזו, הרדודה, נובעת מאמונה. שהרי אדם כופר לא יכול להיות שמח. הוא יכול להנות, לגרות את החושים, אבל הוא לא ישמח, כי אין לו סיבה. אין תקוה, אין ידיעה כמוסה בלב שצריך להיות טוב, אין אמון בעולם ובבני האדם. לכן גם אין במה לשמוח. אבל סתם אדם מהשוק, יכול לשמוח בצדדים הטובים שהוא רואה במציאות. משהו פנימי בלב (אנחנו קוראים לזה נשמה), אומר לאדם שיש תקוה, שהטוב הוא העיקר והרע הוא החולף. "וישמח את עמו אפילו על ידי מילי דשטותא..." (רבי נחמן) [ליצירה]
- [ליצירה] חוזר בי הריני להודיע קבל עם ועולם מה חדל אני, עד היכן טפשותי וחוסר הבנתי באומנות מגיעה, ואנצל במה זו על מנת להתנצל בפני הריאוגראפית המוכשרת. סליחה. באמת שלא הייתי צריך. הרבה ברכה והמשך יצירה פורה, אקוה לסליחתך, יצחק. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב מקבל על עצמי. אתה טוען, בעקבות אותו מוחרם, כי א-לוהים הוא הטבע, והטבע הוא א-לוהים? אם כן, אשאל אותך, האם אינך מאמין במה שהוא מעבר לטבע, או, לפי המשל שנתת, מי שבבית יכול לדעת שיש גם מראה חיצוני לבית? האם הטבע הוא חזות הכל? האין בכך צמצום נוראי ומעיק? אשמח לדעת מה עובר לך בראש ולמה בדיוק הוא עושה את זה. נא תגובתך... יצחק [ליצירה]
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף ה'הומוריסטי': "די, מספיק, אבא, אמא..." אמר יוסף בזעזוע. הוא הביט בהוריו המתוסכלים בחוסר אונים. "די, תרגעו", אמר. הם אף פעם לא יתבגרו, חשב לעצמו. הוא יצא מתחת לפוך הכבד ונכנס לתוך נעלי הבית שלו. אמו התייפחה חרישית. "יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו כשהרים את הקלסר מהרצפה והניח אותו על המדף, "אני ארד להכין לנו מרק לצהרים", אמר, וכבר נשמע קול דשדושיו במדרגות, בדרך למטבח. [ליצירה]
תגובות