החדר ריק עכשיו, כל החבר'ה בסדר בוקר ורק אני פה, ככה, זרוק על המיטה. ממילא היום הזה אבוד. גם לא התפללתי שחרית היום. בכל אופן לא הייתי מצליח להתכוון. ואיך אני יכול לדפוק ככה על החזה כמו שהם עושים, סלח לנו אבינו ושוברים לעצמם את הצלעות. אני לא מסוגל כי איך זה ששום דבר לא נשבר לי בפנים כשאני דופק ככה. איך זה שאני עוד בישיבה, שאני מעיז לטמא פה את כל הקדושה כשאני ככה, כשאני יודע מה אני שווה באמת. מה הטעם לשבת ללמוד דיני נזיקין- אני, אפילו את הבסיס אין לי. לוקח את הגיטרה ליד. פורט קצת, להעסיק את הידיים, להעסיק את המוח שיתרכז באקורדים ולא יסחף הלאה למחוזות של יאוש שאין דרך חזרה מהם. מנגן ככה אולי חצי שעה, מנקה את הראש, עד ששם לב שיוצאת לי מנגינה, ושהגיטרה רטובה מדמעות. אני מתגעגע. לא יודע למה. רק יודע שהם שם שיושבים עכשיו בסדר בוקר, וכל יום ככה בלי הפסקה, בלי להישבר כמוני, בלי לפרוש, בלי להרים ידיים- לא היתה יוצאת להם מנגינה כזאת מהגיטרה כמו שיצאה לי עכשיו. מנגינה של געגוע. הם יושבים בבית ה' כל ימי חייהם. אני מנגן לו סרנדות מתחת לחלון. חושב על עצמי. אולי אני עושה את זה יותר מידי, במקום לחשוב על אחרים. לא משנה.. חושב על עצמי, על המצב שלי. אנשים לא רואים מבחוץ, לא יכולים לראות דרך הקליפות הקשיחות את התוך הרך. שמידי פעם עולה מתוכי ומציף כמו לבה לוהטת, שמתקשחת במהירות מהמגע הקר של האוויר בחוץ, ויוצרת שכבה עבה יותר. עבה מבחוץ ורוטטת בפנים. מחפשת סדקים בין הלוחות. חורטת שריטות על לוח ליבי. ותוהה מתי הגרעין שלי יתקשח סוף סוף בפנים. והקליפות ישרו, ואני אלקט ניצוצות ביניהן, כמו שהרב כותב. יוצא החוצה לחצר. קול ניגון הגמרא עולה מבית המדרש, ואני מלקט לי אבנים שטוחות בכל הגדלים. שוטף אותן בכיור הקטן שבחוץ מכל העפר שדבק בהן. גם לרבי עקיבא היה לב של אבן, המים ריככו. ונכנס בחזרה לחדר עם המטען שלי, ומניח על המיטה, מנסה להרכיב פאזל מאבנים. לא מתחבר לי, לא משנה. מניח את הראש על כרית הסלע שלי. הן לא מתאחדות, האבנים, לא נלחמות על מי מהן אניח את ראשי. ובכל זאת אני מניח. ומניח לעצמי להירדם. לשקוע אל שינה של צהריים, שאינה בטלה ואינה מוציאה אותי מן העולם כי אם מכניסה אותי אליו. ובחלומות שלי אין סולמות, ואין מלאכים שעולים ויורדים, אבל אני ישן טוב. מחליף כוחות. וכשאני קץ משנתי, קץ בשנתי, אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. גם במקום הזה. ויוצא מן החדר, ונכנס אל בית המדרש. * * * החדר ריק עכשיו. כל החבר'ה בסדר בוקר ורק אני פה, ככה, זרוק על המיטה. שוב. ולוקח את הגיטרה ליד. פורט קצת... אני מנגן לו ככה, לפעמים, ומהגעגוע יוצאות לי המנגינות הכי טובות.