בס"ד רצח סימה התולעת או: עיר המקלט המוזרה: הכל התחיל באחר צהריים אחד חם מן הרגיל. הפיצול שלי- טל רעות השתרעה על השטיח והייתה שקועה בקריאת ספרה האהוב. אני ישבתי על המיטה וניסיתי לחשוב על דברים שיפיגו את שעמומי הרב. חשבתי שהגיע הזמן לשוחח עם פיצולי האהוב שיחת חולין הנהוגה בין פיצולים אך אפשרות זו נפסלה בשל הסיכוים המעטים שטל תשמע אותי עת שקועה היא בעולומותיה הרחוקים. אז בלית ברירה פניתי לשוחח עם חית המחמד האהובה שלי- סימה התולעת. הקשר הגורלי ביננו התחיל כשמצאתי אותה בתוך תפוח עץ עסיסי שהייתי עסוקה באכילתו, בדיוק התענגתי על נגיסה משובחת כשראיתי אותה מתפתלת ומתכווצת, תכננתי לזרוק אותה ולהמשיך באכילת התפוח אך אז קרה המקרה, מבטינו הצטלבו לחלקיק שנייה ואז ידעתי-זוהי נשמתי התאומה, אחות ליבי שחיפשתיה זמן רב. קצת נעלבתי מהעובדה שנשמתי התאומה היא תולעת אך סלחתי לסדרי העולם והתנחמתי בידיעה שלפחות מצאתי אותה. לאחר ימים מספר של קשר רגשי עמוק הודיתי למזלי הטוב על כך שחברת חיי היא תולעת. יש לכך הרבה יתרונות, בנות אחרות מבזבזות ימי נעוריהם במעבר מדייט משעמם לדייט משעמם עוד יותר בחיפוש אחר האחד ולאחר שהן מוצאות אותו הן עסוקות בלכעוס עליו על כך שלא סגר את המכסה של האסלה וששכח את היומולדת שלהם , ואילו אני נשמה החופשיה לעשות ככל העולה על רוחי, סימה היא תולעת וותרנית כזו כך שאני יכולה להיפגש עם ידידים שלי בלי שהיא תבכה שאני מזניחה אותה. בכל מקרה, באותו יום שרבי פניתי לשוחח עם תולעתי האהובה אך לתדהמתי הרבה נעניתי בשלילה, היא הייתה עסוקה בתנומת אחר הצהריים שלה ולא שתה ליבה לאזהרותיי החוזרות ונשנות כי אנטוש אותה, ובלי דמי מזונות! מאוד נעלבתי אבל החלטתי לסלוח ולא לפוצץ את הקשר ביננו על דבר כה רגעי, אחר כך צריך לשלם הרבה כסף ליועצת נישואין וקופת החיסכון שלי עשתה לי פרצופים של ריקנות בימים האחרונים. חשבתי שאם אפנק אותה היא תיזכר בידידתה משכבר הימים ותסכים לדבר עימי אז הלכתי והבאתי סוכר בכף ידי. סימה מתה על סוכר! היא מסוגלת לחסל קילו שלם ביום אבל כמובן שאני לא נותנת לה. אני לא אפקיר את חברתי למחלת הסוכרת! אני לא אעמוד מהצד ואראה אותה זורקת את עתידה לטובת קוביית שוקולד וזריקות אינסולין! אבל קצת מותר, אז כמו שאמרתי חפנתי בכף ידי מלוא החופן סוכר וזריתי אותו עליה (סימה שונאת להתקלח אז אם אני מפזרת עליה סוכר- היא חייבת. תיחכום שכזה…). חיכיתי שסימה תתעורר ובעניים מלאות הוקרת תודה היא תשב ותקשיב לי אך במקום זאת קרה לה משהו מוזר מאוד. החלו לצאת מכל גופה מים עד שהיא נהייתה עיסה שחורה ומבעבעת. היא פקחה עפעפיה במאמץ רב ובתוך עיניה הבוציות ראיתי את כאב הבגידה, אחרי שניה גם העניים נאספו לעיסה הדביקה. "אמא! הסוכר נמצא בצנצנת הוורודה?" "לא! שכחתי לומר לך, העברתי אותו לסגולה. בורודה שמתי מלח!" "אופס…." חפנתי בידי את העיסה הרירית שפעם הייתה סימה התולעת וקברתי אותה לצד כלבי היקר רקס שנאסף אל אבותיו בשיבה טובה לפני שנה. טוב, אז מה אני אעשה עכשיו? הבטתי סביבי ואז בראותי פס כחול באופק הבזיק בי הרעיון- אני אקפוץ לים! אז קפצתי. אבל זה לא עזר. " אוף, חשבתי שבסיפורים האלה הגיבור יכול לעשות הכל" בלית ברירה תפסתי לשם טרמפ. מראה הים הכחול עורר בי כוחות מחודשים. במהירות לבשתי את בגד ימי ומרחתי על עצמי "אולטראסול, תחליב להגנת העור מקרני השמש, מסנן קרני UVA וקרני UVB, מסייע להגנה מפני כוויות שמש, נזקי עור והזדקנות, מקנה גמישות, רכות וחיוניות לעור", וזהו. אה, שכחתי משהו- "מיוצר לפי תקן רשות התרופות האמריקאי, התקן האוסטרלי ומשרד הבריאות בישראל" לאחר שהרגשתי שהעור שלי באמת נהיה "גמיש רך וחיוני לעור" החלטתי שאני מוכנה להיכנס לים. מיד כשנכנסתי הבנתי איזה טעות ענקית עשיתי. חשבתי שהים יביא מזור לפצעיי אך המליחות שלו הזכירה לי אותם. הבזקי זכרונות גאו וגעשו בי: היום שבו פגשתי את סימה, המבט המבין שלה, הימים הארוכים ששפכתי כל תלאות ליבי לפניה, והמראה האחרון, עניה המימיות, הבוציות בתוך עיסה דביקה ורירית. ביקשתי את נפשי למות: "נו, מותי כבר"- אך היא התעלמה מתחינותיי הרבות ודווקא נהנתה לשכשך ידיה ורגליה במים, אז ביקשתי את גופי להיות כבד כעופרת אבל אז נזכרתי ששכחתי לאכול היום ארוחת בוקר, באין ברירה ביקשתי מגלי הים להמיתני. "גלים יקרים, אנא, תנו ייסורים לנפש מוכת זדון כמותי, אנא הטביעו אותי, חינקו אותי, הביאו עליי את העונש המגיע לנשמה שחורה המסוגלת לרצוח את נשמתה התאומה", בהתחלה חשבתי שהם לא מסכימים, טוב, אפשר להבין אותם, עוד מעט יום כיפור ובטח הם מפחדים מגזר הדין. גם ככה יש להם מלא עוונות, כל שנה הם נענשים על החטאים של בני האדם. החצופים האלה מתגנבים לים וזורקים אליו את כל העבירות שלהם ובסוף את מי מענישים?- אותם, את הגלים! ועוד איזה עונשים! חופני שיערות הצפים בכל מקום, שקיות, זבל מסריח, ביבי שופכין ואיזה תינוק קטן ומעצבן שלא יודע להבחין בין ים לסיר לילה! אבל לאחר כמה רגעים חשתי תזוזה בים, כאילו משהו מתקדם לעברי במהירות מסחררת. לפתע ראיתי אותו- כריש גדול ואימתני הפוער לועו למולי. הבטתי בניביו החדים וקיבלתי עליי את הדין. עצמתי עניים וחיכיתי לכאבים העזים שירפאו את כאב הנפש שלי. משהם לא הגיעו פתחתי עין ואחר כך עוד עין (לא יודעת למה, ככה התחשק לי), "נו, אתה לא מתכוון לאכול אותי?" "חכי, זה לא כזה פשוט, קודם את צריכה למלא את המשוב הזה"- והוא הושיט אליי דף עמוס בשאלות וטבלאות. "משוב? למה אתה צריך משוב? תאכל אותי וזהו!" הוא הביט עליי בהבעת זלזול ואמר- "את חושבת שאני אוכל כל יצור שמזדמן לפניי? אני מכניס את הדבר הזה לפה שלי, מן הראוי שאני אדע לפחות על הרגלי ההגיינה שלו!" הרגלי ההגיינה שלי טובים יחסית ולכן האמנתי שאני אעמוד בתקן. "מזל שזה לא קרה שבוע שעבר, בתשעת הימים, עם כל המנהגים האלה בטח לא הייתי עומדת בתקן", חשבתי לעצמי ובאתי למלא את המשוב "אה, כריש, אין לי עט" "אה, סליחה, שכחתי, הנה קחי"- והוא הושיט לי עט 0.4 כחול. לקחתי לידי את המשוב והחילותי למלאו. מתקלחת פעם ביום, חופפת בשמפו פינוק, לא, אין לי קשקשים, משתמשת בקרם לחות דאב, עברתי הסרת שיער לצמיתות, מרחתי קרם שיזוף. הגשתי לכריש את המשוב. הוא התחיל לקרוא אותו והיה נראה מרוצה ואני חשבתי שסוף כל סוף יבוא סיום טוב ליום הזה ולחיים בכלל אך אז, לפתע הרצינו פניו והוא פנה אליי בקול רועם במקצת. "מרחת קרם שיזוף?!"- הוא נהם. "כן, למה, זה פוגע בכישוריי בתור ארוחה?" "תגידי, את נורמלית? טעמת פעם קרם שיזוף?" "לא יצא לי. בעצם כשאני חושבת על זה נכנס לי פעם קצת לפה. זה באמת היה מגעיל!" "מגעיל?! מגעיל זה מילה עדינה מדי. זה הטעם הכי מזעזע שקיים בעולם! רק בני אדם מסוגלים להמציא כזה דבר! והגרעפסים שזה עושה… במשך שבוע אני צריך לעבור טיפולי הגנת הקיבה הרגישה שלי. לא תודה!" "אוף, אבל, זה לא קשור לסוגים מסוימים של קרם הגנה? אולי הקרם הגנה שלי דווקא טעים או לא כ"כ מגעיל?!"- הפצרתי בו. "האמת היא שזה כן קשור. יש כמה סוגים בסדר. באיזה קרם הגנה השתמשת?" "לא זוכרת" "אוי! באמ---" "אני לא זוכרת אבל זה כתוב למעלה, חכה רגע אני אסתכל" "טוב, רק מהר כי אני כבר רעב" "הנה זה, השתמשתי ב- אולטראסול, תחליב להגנת העור מקרני השמש, מסנן קרני UVA וקרני UVB, מסייע להגנה מפני כוויות שמש, נזקי עור והזדקנות, מקנה גמישות, רכות וחיוניות לעור, מיוצר לפי תקן רשות התרופות האמריקאי, התקן האוסטרלי ומשרד הבריאות בישראל" "וואו, עשית את זה מהר.." "כן, השתמשתי בהעתק הדבק" "אויש שכחתי באיזה קרם הגנה השתמשת, את יכולה לחזור על זה שוב?" "כן- אולטראסול, תחליב להגנת העור מקרני השמש,מסנן קרני UVA וקרני UVB ,מסייע להגנה מפני כוויות שמש, נזקי עור והזדקנות, מקנה גמישות, רכות וחיוניות לעור מיוצר לפי תקן רשות התרופות האמריקאי, התקן האוסטרלי ומשרד הבריאות בישראל" "לאאאאאאאאאאאאאאאא! איכס! זה הקרם הגנה הכי מגעיל שיש בעולם. גועל נפש, גועל נפש, ג-ו-ע-ל נפש! ועכשיו אם תסלחי לי אני צריך ללכת לחפש טרף אחר" "רק רגע, אולי ההשפעה שלו צריכה לפוג עוד מעט? אתה יודע לכמה זמן הוא משפיע?" "לא" "טוב, אז חכה, אני ארוץ לחוף לבדוק" "בסדר, אבל מהר אני כבר ממש רעב" אז רצתי מהר לחוף ובדקתי. "כתוב שם עמיד במים שמונה שעות ואני בים כבר שלוש עשרה דקות, תוריד גם את השתי שניות שלקחו לי להניח את הקרם בתיק ואת השלושים שניות שלקחו לי לרוץ למים וזה יוצא, אממממ……. יש לך מחשבון?" "כן, רק רגע"- הוא הוציא מחשבון ובדק- "זה אומר שאני צריך לחכות שבע שעות, ארבעים ושש דקות ועשרים ושמונה שניות, מצטער, זה יותר מדי זמן" כולי צער ואכזבה בירכתי אותו לשלום ונשארתי לצוף במים בוכה על מר גורלי. לאחר שדמעותיי הוסיפו למפלס הים עוד 0.00000000000000001 מילימטר החלטתי לחזור לחוף ולתפוס קצת צבע. מכיוון שהצבעים היחידים שהיו שם התעייפו כבר מהשמש ולא התחשמק להם לשחק תופסת פרשתי את מגבת ה- "הארי פוטר" שלי ונשכבתי לתנומת "אחר- צהריים מאוחרת, למעשה מאוחרת מאוד, למעשה זה כבר לא אחר צהריים זה יותר כמו- דמדומים או שעת בין ערביים" שלי. "אתה חושב שהיא שומעת אותנו?" "לי נראה שהיא ישנה" "אז אולי תבדוק את זה?" "אתה נמצא ליד העין, תבדוק אתה!" "ואתה נמצא ליד האף, תבדוק אם היא נושמת" "מה? אתה חושב שהיא מתה?" "לא, אבל ככה תמיד אומרים בסרטים" "אני חושב שהיא חיה עדיין" "אז בוא נסתלק מהר לפני שהיא תתעורר" "בשקט, בשקט….. התותבת שלך מרעישה, היא עוד תעיר אותה" "סליחה, אני משתדל" מכיוון שנמאס לי לשכב כך בחוסר מעש ומכיוון שהקולות האלו עצבנו אותי החלטתי להתעורר ולראות מי הם ומה הם זוממים. פקחתי את שתי עניי (עכשיו התחשק לי את שתיהן יחד) ונדהמתי בגלותי כי הנמשים שלי, הנמשים האישיים והיקרים שלי התחילו בתוכנית הבריחה שלהם וכרגע עשו את דרכם על בהונות רגליי. "לאן אתן חושבים שאתם הולכים?" הם קפאו על עומדם ואחר, באיטיות רבה הם הסתובבו. "טיפש! אמרתי לך לבדוק אם היא ישנה" "ואני אמרתי לך להפסיק להרעיש עם התותבת שלך" "שקט שם! הניחו כלי נשק, תרימו ידיים על הראש ורוצו מיד לכף ידי, נמשים חסרי מצפון!" מכיוון שלא היו להם כלי נשק ולא היו להם ידיים הם התקרבו בהיסוס אל כף ידי. שמתי לב שלאחד מהם יש צליעה קלה ברגל שמאל. "עכשיו"- אמרתי בקול תוקפני מאוד, שידעו עם מי יש להם עסק- "תסגירו את כל הפרטים הנוגעים בדבר. מי אחראי עליכם, למה החלטתם למרוד, איזה כוחות צבא השתתפו במשימת הבריחה שלכם, מהי שפת הצופן שלכם וכל הפרטים האחרים" הם הסתכלו אחד על השני. ראיתי שהם לא הבינו דבר משאמרתי אז החלטתי לנקוט בגישה פשוטה יותר. "למה רציתם לברוח?" הנמש עם הצליעה זע באי נוחות ואחר אמר- "ראשית כל, עלינו להודות שמאז ומתמיד אהבנו אותך. את טיפלת בנו בתשומת לב נתנת לנו יחס אישי, חם ואוהב, דאגת לנו, טיפחת אותנו וכדי שלא יתוספו אלינו עוד המון נמשים שישללו את מלאי זכויותינו דאגת למרוח על עצמך קרם הגנה אולטראסול, תחליב להגנת העור מקרנ---" "בסדר, בסדר"- קטעתי אותו, "אני חושבת שהקוראים כבר יודעים באיזה קרם הגנה אני משתמשת" "ובכן, תמיד שוחחנו ביננו על כמה שאנחנו אוהבים אותך, מוקירים אותך ומעריצים אותך, על כמה שעורך הוא הענוג ביותר שראינו אי פעם ועל כמה שקולך הוא היפה ביותר שהצטלצל מעולם ברחבי תבל " ההתחנפנויות שלו מצאו חן בעיני אבל רציתי שיגיע לנקודה העיקרית אז אמרתי לו- "חביבי, תגיע לנקודה העיקרית", משתדלת לא להסגיר את הרכות שפלשה לקולי לשמע מילותיו. אז הוא המשיך. "ובכן, כל זה קרה עד היום שראינו איך את, במו ידייך הרגת, רצחת, איבדת לדעת את סימה התולעת האהובה. ובכן כשראינו את זה לא יכולנו שלא לדמיין מה תעשי לנו אם יום אחד, בלי דעת, אנו נמרה את פיך…" הנחתי הנחה גדולה: "אז ניסיתם לברוח בגלל שהרגתי את סימה". קולותיהם המפוחדים משהו ענו לי לאות-הן. ברגע זה כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי ודמעותיי פרצו מעיניי, נוחתים על החול הרך וזורמים לעבר הים- מוסיפים למפלסו עוד 0.00000000000000000000000000000001 מילימטר, ובין התייפחות להתייפחות למלמתי "אתם לא מבינים, זה היה בטעות, בטעות! לא התכוונתי להרוג אותה! וכעת, נותרתי בודדה וגלמודה בעולם, ילדה עזובה עם ייסורי מצפון שלא מסכימים להרפות!". חיכיתי לתגובתם, הייתי בטוחה שהם ינחמוני, ימחו דמעותי ויחזרו למשכנם ליד אפי וליד עניי אך במקום זאת פרצופיהם עטו הבעות חשיבות. הנמש הלא צולע קרב אליי ואמר בקול חמור סבר- "את יודעת, אומנם לא הרגת אותה בכוונה אבל עשית זאת בשוגג וזו גם עבירה" "מה זאת אומרת גם עבירה, אני לא התכוונתי!" "כנראה שלא למדת את פרשת השבוע טוב. אם תסתכלי במפרשים תראי שגם ההורג בשגגה נענש" "האמת היא שבאמת לא למדתי את הפרשה, בבוקר הייתי כ"כ עייפה ולא היה לי כוח ללכת לביכנ"ס, אז תסביר לי כי אני לא מבינה". הם הביטו אחד בשני והנמש הלא צולע המשיך: "טוב, אנחנו לא אמורים לומר לך את זה אבל אם תבטיחי לשחרר אותנו בכל מקרה אנחנו נגיד לך. נשבעת?" הנחתי כף ידי על התנ"ך (שבאורח פלא הגיע לשם) ונשבעתי. "בסדר, רוצח בשגגה נענש בגלל שהרצח שביצע נבע מרשלנות ואם הוא היה פשוט- יותר שם לב- זה לא היה קורה. מובן בנתיים?" "מובן", אמרתי וחשבתי מה היה קורה אם הייתי בודקת שהגרגירים בצנצנת הוורודה הם סוכר ולא מלח, במקרה כזה לא הייתי הורגת את סימה ולא הייתי מתווכחת עם כריש שיאכל אותי ולא הייתי עומדת כעת, מדברת עם הנמשים שלי ושומעת מפיהם פירושים על פרשת השבוע- מה מוזרות הן דרכי העולם! "אבל, מצד שני הוא לא עשה זאת בכוונת תחילה ולכן זה לא צודק להעניש אותו בכרת, נכון?" "נכון מאוד!"- הזדרזתי לומר, משום מה. "ובכן, העונש שלו היא שלגואל הדם שלו מותר לבוא ולהרוג אותו" "ל…. גואל הדם?" "כן, לקרוב משפחה שלו" אחוזת אימה התבוננתי סביבי לראות אם בזה הרגע מקיפות אותי תולעות שמנמנות עם קלשונים בידם וזועקות עם אש בעניים: "מוות לרוצחת סימה! מוות לרוצחת סימה!" "אתה רוצה להגיד לי שבזה הרגע מחפשים אותי עדת תולעים בכדי להורגני?" – בהתחשב בכך שאני עומדת ומדברת עם הנמשים שלי די הופתעתי מכך. שני הנמשים החליפו בינהם מבטים מלאי משמעות שלא הבנתי את משמעותם. "כן, סביר להניח שזה קורה, אך אנא, אל תאבדי תקוותך, עוד יש תקווה לאחריתך. שמעת פעם על המושג- "עיר מקלט?" "מממממממ…. זה קצת מוכר לי, משתלב לי משום מה עם ההימהומים המוזרים של המורה לתנ"ך". "הרוצח בשגגה שגואל הדם רודף אחריו לא מוכרח למות, ישנם ערים מסוימות בארץ המוקצות במיוחד בשביל אותם רוצחים. אני אסביר. ברגע שמישהו הרג את חברו בשוגג יש לו הזדמנות להציל את חייו. אם הוא יצליח להגיע לעיר המקלט לפני שגואל הדם יהרוג אותו- הוא ינצל. את מבינה? לתולעים יהיה אסור להרוג אותך אם תגיעי לעיר המקלט!" תחושה של שליחות אחזה בי. "בסדר, אני לא אבזבז אף רגע"- אמרתי בנימה של קדושה מעונה אחוזת שרעפים- " אני מסוגלת לזה! אני אברח לעיר המקלט לפני שהם ישיגו אותי! אני אראה לתולעים כי אני, צאצאית בני האדם, מסוגלת להינצל מחתת ידיהם. אני אראה להם כי אינני פוחדת מפניהם משום שאני מגזע האדם, נזר הבריאה. אתם תראו,אני אגיע לעיר המקלט הזו ויהי מה!"- סיימתי את נאומי חוצב הלהבות. לא נשמעו מחיאות כפיים. שני הנמשים שלי כבר השתרכו על פני החול. הם נדמו כממהרים לאנשהו אך אז לא היה לי פנאי לחשוב לאן. אם הייתי יושבת וחושבת הייתי מבינה שמשהו כאן לא הגיוני. "רק רגע, חכו" –קראתי, "איפה עיר המקלט הזו נמצאת?" "אני לא יודע איפה היא נמצאת. הבריות מלחשות כל מיני שמועות, אומרים שהיא נמצאת במקום בו שוכנים מטורפים, אנשים כאלו שאף אחד לא מקשיב אליהם אז הם פורקים עולם הכבד בשטויות והבל, אומרים שלפעמים יש להם מפגשים סודיים בהם הם מקריאים דברי הסתה ומדברים, אומרים שהיא נמצאת במקום בו לא דרכה כף אדם מעולם. היחידים שיכולים להיכנס לשם הם מטורפים, וירוסים ורוצחים בשגגה". התחלתי לפחד. "אתה יודע לפחות מה השם של העיר הזו" הוא סימן לי לרכון אליו לחש באוזני את שמה. הם התרחקו, מותירים אותי נטועה בדממה על החוף, מלאת סימני שאלה ופחדים. יודעת שאי שם בחסות הלילה הזה מתקרבת אליי בזחילה עדת תולעים הרוצה לנקום נקמת אחותם, עדת תולעים הרוצה להורגני.