סיפור שקורה לפעמים הוא פסע לו, לצד חברו הותיק, בשביל הסמוך לחוף הים התל אביבי, הקרוי בפי כל "טיילת". המוסיקה רועמת של המועדונים האפילה על רחשם העדין של גלי הים. הם אכן טיילו, אם כך ניתן לתאר שני אנשים שמסתובבים להם, כשפיו של אחד מהם לא פוסק מלדבר, והשני מהנהן כשמבטו בוהה בהתנפצות הגלים על החוף. לרגע הוא האמין שמישהו, או משהו, יקח אותו משם. הערב התארך, הוא נעשה חסר סבלנות יותר ויותר. בכל צעד שעשה הרגיש כיצד הוא מעמיק בתהום השיעמום. החוף לידם היה מזוהם, מלא זבל, מלא רעש ומנורות צבעוניות, מה שלא הוסיף להרגשה הטובה שלו. לאחר זמן מה, בפרץ בלתי צפוי של החלטיות הוא אמר "גידי, תקשיב: משעמם לי, מיציתי, היה נחמד. נתראה בפעם הבאה שתחזור מהצבא". גידי, פעור פה, היה כה המום עד שלא יכל להגיב. מופתע מהאמירה שנחתה עליו בלי כל התראה מוקדמת הוא הנהן בראשו בחוסר קול. כל מוצ"ש בו שניהם היו בבית, הם מוטי וגידי ביחד. מוטי, שבחר להשאר בישיבה וגידי שהעדיף להתגייס. בזמן של תחילת הצבא הפער ביניהם היה קטן מאוד, ומוטי תלה את זה בכך שהכל עדיין חדש, הוא בהלם, הוא פשוט קצת בהלם, הוא יצא מזה. לאט לאט הפער גדל ומוטי, בתקיפות גדולה יותר, ניסה לדכא את הרגשות שהציפו אותו בעקבות אמירות או מעשים של גידי. אבל תוך זמן קצר הוא כבר לא יכול היה להתעלם. משהו בתוכו אמר לו שאין טעם. אין מה לעשות, חשב לעצמו מוטי בדרכו הביתה, הבן אדם לא אותו בן אדם. אין עם מי לדבר, אין עיניים שאפשר להסתכל בתוכן. הכל ירוק, מסריח מגריז, בראשי תבות וסיפורים שכבר מזמן לא מצחיקים. ראבאק, איפה החבר שהיה לי לפני חצי שנה? אין לנו בכלל על מה לדבר, שום נושא משותף לשיחה שבאמת קשור אלי ומעניין אותי. אני בעיקר מקשיב לסיפורים שיש לו לספר, יודע שהמחשבות שלי כבר לא יעניינו אותו. אבל רגע, הוא שמע קול אחר בתוכו, זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני שככה זה יגמר! הוא החבר הכי טוב שלך! מוטי וגידי. אי אפשר להגיד שם אחד בלי שהשם השני קופץ מייד לקצה הלשון. בגלל שהוא בחר איזו דרך שאתה לא בדיוק מסתדר איתה אז זהו? כבר הוא לא מספיק טוב בשבילך? אוף. לא יודע, זה אמור להיות נכון אבל, אני פשוט לא יכול כבר, לא יכול. כי זה כל כך שטחי, ישר לרוץ לצבא בלי לברר שום דבר. הוא לא למד כלום, איזה מן אדם הוא כבר יכול להיות? כל מה שמעניין אותו זה אם יוציאו אותו לפיקוד או ישאירו אותו שבת. הוא לא היה פעם אדם חושב? הוא עבר ליד הכניסה לביתו של גידי, המקום בו היו מבלים זמן רב בשיחות, בצחוקים, בהתלבטויות מה לעשות היום, לאן ללכת מחר. הם יכלו לעמוד כאן שעות בלי לשים לב. אילו זכרונות הכו בו, על גידי אחר, על גידי שהוא העריץ, שהוא אהב. הוא המשיך במעלה הרחוב והעיף מבט בביתה של חני, החברה שלו. חני היתה אחת האנשים הבודדים שהיתה לדעתה משקל בעיניו. בפעמים האחרונות, כשהוא היה חוזר קצת מתוסכל מפגישה עם גידי, היא היתה מנסה להסביר שזה קורה, ואנשים משתנים לפעמים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא נשארים חברים שלהם, שלא אוהבים אותם, וחברות, אם היא חזקה באמת, לא צריכה ליפול בגלל צבא כזה או ישיבה או שטויות כאלה. ומה עם אהבת ישראל? והיא תמיד דיברה כל כך בהגיון, שלא היה למוטי מה לטעון מנגד, והוא נאלץ להסכים. למרות שהוא לא באמת הסכים. אבל עכשיו די. כל ההסברים האלה, וההגיון הזה, כל כך לא נכונים לגבי החיים שלו. לא טוב לו, פשוט ככה. אולי עדיף לנתק קשר כזה, שגם ככה לא יחזיק יותר מדי מעמד. זה רק יעשה טוב לכולם, גם לגידי, שלא יחיה באשליות לגבי מי החברים שלו, וגם בשבילו. אוף, זה לא כל כך פשוט, ככה אני אוותר עליו? פעם, באחד מימי ההולדת שלו, גידי כתב לו הקדשה על המתנה שהוא קנה: " 'ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם' למוטי, החבר הנצחי ממני גידי". הטוטליות הזו, עם אדם שהוא כל כך אהב, עשתה לו כל כך טוב, האדם הזה היה המון מחייו, לא ייתכן שככה זה פשוט נגמר. הפלאפון שלו צלצל. זה היה גידי. לענות? הוא החליט לתת למזכירה האלקטרונית לענות במקומו. לא היה לו כח לעוד שיחה "מרתקת" של סיפורי צבא חסרי משמעות. כשהגיע הביתה, הוא הקשיב להודעה שהושארה: "היי מוטי. תקשיב אחי, אני לא יודע מה בדיוק קורה בינינו בזמן האחרון, בכל מקרה - אם זה משהו שעשיתי אני מאוד מצטער. ותעשה לי טובה, אל תענה לי לי ב-"מה? לא קרה כלום." שלך. בהזדמנות זו רציתי להגיד לך משהו שחשבתי עליו הרבה זמן ומפריע לי כבר הרבה זמן, שתדע, שזה מאוד קשה לבוא מהצבא ישר אל העיניים הבוחנות שלך, ולביקורת שצולבת בכל פעם שאני מספר משהו שעשיתי לא בדיוק לפי הקריטריונים הכי מחמירים של ההלכה. אני לא יודע מוטי, אבל אני מרגיש שמאז שהתגייסתי אתה לא ממש נותן לי צ'אנס, אתה רק מחפש מה צריך לתקן בי, מה הצבא הסורר קלקל כביכול, ומה אני, שלא בדיוק למדתי בעל פה את הלכות צבא, עושה במקרה כזה או כזה. אתה לא חושב שקצת שכחת אותי, האדם שמעבר לספר? כאילו כבר אי אפשר להגיד מילה מאז שהלכת לישיבה הזאת. אז ברחתי, ברחתי ממך, לא נותן לך להיכנס פנימה. כי הרבה יותר קל לי ככה, כשאף אחד לא שופט לי את המחשבות והרגשות. עדיף ככה מאשר לספר את כל מה עובר עליך והחבר הכי טוב שלך, שתמיד העריך אותך, ועזר לך, ואהב אותך - יעשה לך פרצוף של זלזול, ויענה לך בכל מיני משפטים שנשמעים כמו מספר של "100 עצות טובות לחיים מאושרים" או משהו כזה. אולי אנחנו כבר לא חברים, כי אתה לא רואה אותי מולך, אלא הכנסת אותי לאיזו תבנית של אחד שלא באמת איכפת לו מלברר דברים לעומק ולבנות את האישיות שלו, אז הוא ברח והתגייס לצבא. אז אני רק אבקש שתיזכר בי ובשיחות שהיו לנו ובדברים שעברנו ביחד, ותחשוב על זה שוב. אני מקווה שתחשוב קצת על הדברים ולא תזלזל בהם, גם אם מי שאומר אותם זה רק איזה חייל סורר כמוני. שבוע טוב".