...
"ואתה יכול, רק אם אפשר" הוסיפה בחיוך "לשים גם פיסטוק אחד?"
"סליחה?"
"בשקית של הגרעינים... פיסטוק אחד. אני מוכנה לשלם עליו".
המוכר בפיצוציה של התחנה המרכזית הרים גבות בתמיהה
"קחי אפילו שניים, מותק, עלי"
"לא, לא" צמתה שהגיחה מכובע הצמר ריקדה על ערפה "רק אחד. אפשר?"
שי הרים מבטו שריפרף מעל לכותרות העיתונים לעבר הדלפק. המוכר עגול הפנים חייך לעברה חיוך רחב עת הגיש לה את שקית הנייר החומה. היא הכניסה אותה לתרמיל כחול, היטיבה את הצעיף על צווארה ויצאה החוצה, כשהיא מודה למוכר ומנופפת לו לשלום.
שי החזיר את העיתון שאחז בידו לדוכן ויצא אחריה.
"בחור? לא קונה את העיתון?"
"לא הפעם" הספיק לומר ופנה במרוצה לעבר תחנות האוטובוס.
למרות המון האדם שפקד את רציפי התחנה המרכזית בבאר שבע, כמידי יום ראשון בשבוע, הוא זיהה את התרמיל הגדול שלה והמשיך ללכת בעקבותיו.
"לירושלים, שתיסע לירושלים..." אמר לעצמו ונשף באכזבה כשראה שהיא מצטופפת עם האנשים ברציף ארבע עשרה.
"לעזאזל. תל אביב".
הוא שלח מבט חטוף לפרק יד שמאלו.
´לאחר שוב להרצאה של ד"ר גינת יהיה ממש לא לעניין...´ חשב.
האוטובוס המאסף לתל אביב הגיע לתחנה. היא אספה את התרמיל מהרצפה ומצאה את מקומה בתור הצובא על פתח האוטובוס.
´אז אולי עדיף שלא אגיע בכלל´ הכריע בינו לבין עצמו והתייצב מאחוריה שואף את הריח הרענן שעלה מצמתה החומה.
בדקות שעברו עד שעלה ושילם לנהג מצא עצמו ממלמל תפילות לאלוהי הדרכים ואמצעי התחבורה שיסדר לו מקום ישיבה ראוי. כלומר, לידה.
´דפקת אותי עם יעד הנסיעה שלה, אז בחייאת...´
כששילם לנהג מיהר להביט לירכתי האוטובוס ושמח לראות שהיא התמקמה בספסל האחורי ליד החלון.
´כל הקוּלִים מאחורה´ התנגנה בראשו השורה ההיא מהטיולים השנתיים.
הוא דווקא לא סבל את המיקום הזה. בדרך כלל היה בוחר להתיישב רחוק מהבלאגן ומהצפיפות ההומה של הספסל האחורי שמעולם לא משכה אותו.
´אבל עדיין... שיחקת אותה´ החמיא, אסיר תודה, ליושב במרומים ומיהר לשבת לידה.
את שלב שליחת החיוכים המנומסים הוא עבר בקלות. ההמשך היה מסובך קצת יותר.
התעסוקה שלו בנסיעות כללה בדרך כלל האזנה למוסיקה. הפעם הוא ביטל את האפשרות הזו מכל וכל והחל לתופף בעצבנות על ברכיו.
הנוסע שלצדו השמאלי נתן בו מבט נרגז והוא מיהר לחדול. בהארת פתע שלף מתוך תיקו את חוברת התרגול מהקורס של ד"ר גינת.
עברו מספר דקות של בהיה בשירבוטים שלפניו.
"אתה אוהב לקרוא ככה?"
"הא?" פנה אליה, רסיסי חדווה בקולו.
"צלחתי בקושי שלוש יחידות מתמטיקה ואני גרועה בנוסחאות מתמטיות" חייכו אליו עיניים חומות "אבל אני משוכנעת שאתה..."
"מחזיק את החוברת הפוך..." השלים את דבריה כשעמד על טעותו. "כן... אני לא ממש מרוכז"
"זה בסדר. תסמונת ידועה של הנסיעות בתחילת השבוע"
´היא כאילו מפזרת את הכתמים הצהובים שזהרו מתוך העיניים שלה לתוך חלל האוטובוס´ הרהר , תוהה מאיפה הליריות הזאת הגיעה למחשבותיו אבל מצא שלא הייתה דרך אחרת לתאר את החיוך שלה.
"רוצה?"
שקית חומה ומוכרת הושטה לו והוא נשא אליה מבט שואל.
"אני מציעה לך דרך נחמדה יותר להעביר את הנסיעה מאשר ה... איקסים והוואיים שלך שם. גרעינים! זה כמו למשוך את סוף השבוע עוד קצת. לא?"
חוברת התרגולים הצהובה חזרה לתיקו והוא נטל חופן רזה של גרעינים מתוך השקית.
"נעים מאוד. מירי"
"שי"
"בדרך כלל אני מביאה איתי מהשאריות של הפיצוחים משבת. הבוקר שכחתי" התנצלה על שום דבר.
"בדרך כלל?" שאל
"בנסיעות שלי. כבר שלוש שנים שאני נוסעת את הדרך הזאת מידי יום. את אלה קניתי פה. טריים."
"כל יום? מבאר שבע? לא משתלם יותר לעבור ולגור בתל אביב?"
היא עיוותה את פניה "תל אביב?"
על ברכיה ראה את כרטיסית הנסיעה והבין. המילה "לעזאזל" הדהדה בראשו.
"אני לא נוסעת לתל אביב. אני יורדת בכפר הנוער "אילנות". זה פה קרוב. בדרך לתל אביב. עוד מעט נראה מהכביש את הסוסים שלי. רכיבה טיפולית" מיהרה להוסיף מול עיניו התוהות.
הוא שלח מבט מהיר וחיפש את שלטי הדרך. מהיכרות דלה עם המסלול ידע שהתחנה שלה קרובה. באגביות נואשת חפן קומץ נוסף של גרעינים.
"היי!" קראה "קיבלת את הפיסטוק!"
הוא הביט בגרעינים שבידו. בהירות הפיסטוק בלטה על רקע הגרעינים הכהים.
"אתה בטח חושב שאני פסיכית לגמרי" צחקה "אבל בטח יצא לך למצוא את המתנות הקטנות האלה, לא? בשקית של גרעינים לבנים- שקד קלוי אחד?" אמרה בטון שואל.
"כן... הפתעה כזאת" חייך אליה.
"בדיוק! הפתעה! אז תמיד אני מסדרת לעצמי הפתעה כזאת. זה הרגל כזה. עושה את היום יותר יפה, לא חושב?"
"פיסטוק?" תמה
"לא... כלומר, כן. חכמה גדולה להתרגש משקיעות ושיר יפה וגשם. אבל יש הרבה הזדמנויות לשמחות קטנות כאלה, נוספות. היום נראה יותר טוב, תאמין לי. הו, התחנה שלי..."
היא קמה ממקומה, מנערת לתוך שקית ניילון את קליפות הגרעינים שנפלו על כסאה.
"בבקשה" הושיטה לו את השקית "זה עדיף מכל המתמטיקה הזאת"
האוטובוס עצר ואויר קר חדר לתוכו כשנפתחו הדלתות.
היא הידקה את מעילה, קרצה לו לשלום וירדה.
בשאר הנסיעה כרסם את קליפת הפיסטוק והירהר בדמותה שצעדה במעלה הכביש מן התחנה לכפר.
*
תקופת הבחינות לפניה עמד לא אפשרה לו לתכנן פגישה נוספת, תכליתית יותר. הוא נחשב בחור ביישן בכל קנה מידה כך שגם אם הייתה לו אסטרטגיה טובה- עניין הישום היה מורכב.
"חוץ מזה שהזדמנויות כאלה יש כל הזמן" סח לחברו, רפי "שאני אתחיל לרדוף אחרי כל בחורה נחמדה מהאוטובוס?"
"כן... אבל, אתה יודע. לנסות, מה יזיק? אתה יודע שם ומקום תעסוקה. לא בעיה למצוא אותה"
"וכשאמצא? אגיד שבאתי להחזיר לה את שקית הנייר החומה ששכחה אצלי?"
רפי חייך.
"ואתה מכיר אותי לא מהיום. מתי כבר יצא לי להגיד משהו משמעותי למישהי שמצאה חן בעיני. אפשר לומר שהתרגלתי להחמצות האלה, נעשיתי לא רע בלהחמיץ---" חייך.
"חוץ מזה שאני צריך לחרוש לבחינות, אלא אם כן מתחשק לי לחזור על הסימסטר הזה שוב. שלפחות כאן אני לא אפספס" הוסיף וסימן לרפי לחזור לספרים.
*
כמידי יום ראשון הגיע מעט עגמומי לתחנה. שנת הלימודים עמדה להסתיים ומחזור נוסף של בחינות עמד בפתח.
´לפחות גמרתי עם הקורס הארור של ד"ר גינת´ חשב ופנה למסלול הקבוע שלו: כוס קפה, הצצה חטופה לכותרות העיתונים שבדוכן ומשם לאוטובוס.
בעודו מהרהר בכוס הקפה המעורר שמצפה לו, עצר כדי להביט בלוח האלקטרוני של זמני הנסיעות. במחשבה יגעה אמד את הזמן שנותר לצאת האוטובוס שלו.
לידו שמע קול פיצוח.
הוא הביט לימינו וראה אותה נותנת מבט מרוכז בלוח הזמנים המהבהב.
המראה הקייצי הלם אותה.
היא הטיבה את תרמילה על כתפה ופנתה לרציף ארבע עשרה. הוא הביט במהירות לעבר הלוח.
"עשר דקות. יש לי זמן".
"להציע לך איזו עוגה עם הקפה, בחור?"
"לא... אבל אם אפשר, מאה גרם גרעינים שחורים"
"בבקשה"
הוא היסס לפני שהוסיף
"אפשר גם קשיו אחד? לטעום... כלומר"
"בטח, גבר. טרי מהבוקר!"
הוא שמר את הקשיו באגרופו.
"בעצם. נראה לי שאסתפק בגרעינים ובקפה" אמר ומיהר לשלם למוכר.
הוא יצא להמולת ראשית השבוע ונעצר בכניסה למתחם הרציפים.
לגימה ארוכה מכוס הקפה, שהיה ושאיפה עמוקה.
ספל הנייר הושלך מידו לסל האשפה והוא פתח את שקית הגרעינים החומה.
ריח הגרעינים הטריים מילא את אפו
הוא זרק לתוכה את אגוז הקשיו
ופנה בצעד בוטח לתחנה מספר ארבע עשרה.
___________________________________________
מוקדש לזה שאוהב סיפורי אוטובוסים.
תגובות