אולם גדול, מזגן מזמין קרה, כל אחד ישוב, במקומו המונח לו. מהם, חסרי שררה, רובם סתם המוני-געיה. האמנתי, את תגישי לי, כסא של כבוד. להתמרח בו, כמו על פרוסת עוגיה. אך, עדיין עומד אני ומצפה את שנותיי בנעימים, לא בישיבה אגשים. * * * האמנתי, כסאות פזורים בכל עבר. א ת, את שלי תגישי ואני אנהג בהתאם. נשב כך, נרים רגליים נביט לארץ, אבל בינתיים, כיסא ריק, ועתיד עדיין, צופן התישבויות אינספור ללא גבולות, העולם גדול, אך, כיסאי ש-לי היית. . . נעלם מעיני מעינייך. * * * משוטטות עיניי. מחזרות אחר מקום, שם אוכל, את הארבע על ארבע להגשים. משוטטות ומוצאות. רק את כל מה, ש א י נ ן מבקשות. ועיניי מחזרות א ח ר י י ך ישיבתי, היכן את תמתי, מסתתרת. בטח בוהה לך עכשיו בשמיים. מחייך כשחושב כך עלייך. אך, המקום מסרב. מחזיר למציאות אני לא שלך, פרפר חסר ביתיות. * * * ומכיר אני, כי באַיִן ביתי. אך, יש מקום, בו כורסתי מגדלת בבטחה את בטנה, מנפחת, עד כי אולי ילדי בדור הבא, אולי דוריים, ישב עליה, וחיוכו יקרע שמיים, כי כאן בארץ ימצא מקומו, ישיבתו אדון לכיסאו, והדום תחת רגליו. * * * כשאת אומרת, תשב כאן. מסרב, בכל תוקף. סותר מציאותך בין רגע, ואת הולכת ושבה חדשה, זהו מקומי, מנסַה לומר בטון חשוב, ואני מתחכם ומחייך מתחת, אם כן, אז קילומטרים מכאן הוא ביתי. ואת לא מבינה, אבל, אני כן ! אולי. מקום אחד ומיוחד, בו המרחק רב לי רב בינתיים. אז אם תרצי, שבי, את כאן לרגע. ואני אשוב לישב עוד שנתיים.