כשהלילות מתארכים מאוד, אני מסתכל לפעמים למטה. בני האדם מדליקים אורות קטנים, שמאירים מעט מאוד ומחממים עוד פחות. אצלנו קר תמיד, אבל כשאני רואה את הנקודות הזוהרות בבתים הקטנים שלהם, אני מחייך.
זקנה אחת הדליקה נר אחד אתמול בלילה, בבית קטן בקצה העיר. קוראים לה מתילדה, ולנכד שלה כבר אין שם. היו לו עיניים ירוקות, והוא אהב לחפור בחצר ולהעמיד פנים שהוא מוצא זהב. את אמא שלו לקחתי מזמן, כל כך מזמן עד שהוא בוודאי לא זוכר. באבא שלו עוד לא פגשתי. יצרתי עבורו שדה חרוש, שאבנים קטנות ונוצצות מהבהבות באדמתו. מי יודע, אולי הוא מוצא זהב אמיתי.
הבטתי באצבעותיה העקומות כשייצבה את הנר בזהירות על השולחן. היא נשאה מבט אל מחוץ לחלון – ממש כאילו היתה יכולה לראות אותי – והחלה למלמל, מחווה את התנועות הארורות שלא נתנו לי מנוחה מאז הכרחתי אותם להפרד.
הדקירות היו נסבלות בהתחלה, אבל לא רציתי למשוך את זה יותר מדי. החלטתי להיות מנומס אך תקיף; אי אפשר להיות רגישים במקצוע הזה, והיא מוכרחה להבין זאת. ירדתי למטה.
מתילדה בקושי הרימה את ראשה כשנכנסתי. היא תמיד אומרת שראתה אותי כבר הרבה יותר מדי פעמים. שלהבת הנר שלה רקדה קצת עם הרוח שחמקה מבעד לחלון, והיא הצטמררה וסגרה אותו.
"ערב טוב," אמרתי לה בשקט. היא הנהנה, ידיה עסוקות בלסדר את השולחן המסודר כבר.
"באת סוף סוף." היא אמרה במרירות. הרוח נקשה קלות בחלון כמבקשת להכנס.
"באתי כי ביקשת," אמרתי. "אבל אחזור לבדי".
"אוכל לזמן אותך שוב," התריסה. "עיניך הרואות, עוד לא שכחתי איך."
"אמת," הסכמתי. "אך בכל זאת, לא תבואי איתי. עדיין לא." יכולתי לראות שהיא כועסת, ולמען האמת לא ציפיתי למשהו האחר. היא היתה זקנה ועקומה ובודדה לחלוטין.
"אני יודעת שלא אבוא איתך," אמרה בחריקת שיניים. "רציתי... רציתי לבקש ממך טובה."
"מתילדה," אמרתי. "מתילדה. אני לא עושה דברים כאלה." עיניה נמלאו דמעות פתאום.
"אני יודעת שלא, טיפש! מי אתה חושב שאני?" היא שלפה מטפחת מרוטה וקינחה את אפה בקול. הסבתי את מבטי מספיק זמן כדי שתתאושש. "תרצה תה?" שאלה לבסוף, ואני הנהנתי. הוא כבר היה כמעט קר, וידעתי שהיא הכינה אותו עוד בתחילת הערב. אבל היא נתנה לי נענע, אז לא אמרתי כלום. זמן מה ישבנו שנינו זה מול זה, שותקים ובוחשים בספלים.
"זה יום ההולדת שלו היום," אמרה לבסוף. "הוא היה צריך להיות בן תשע."
"אני יודע," אמרתי. בחשנו את התה עוד קצת.
"תעשה בשבילי רק את זה, ואני לא אטריד אותך יותר." אמרה מתילדה. "חוץ מהפעם ההיא, זאת אומרת." ושנינו חייכנו. אחר כך היא נתנה לי את החבילה ואמרה לי שוב את השם שהיה שלו כדי שלא אשכח. ואז הסתלקתי, והיא עמדה והביטה אחרי.
אני לא אוהב תה קר, אבל סיימתי אותו בכל זאת.
זה היה כבד – אפילו בשבילי – ולשאת את זה יחד עם החרמש לא היה קל במיוחד. בסוף וויתרתי, והנחתי לזה להגרר מאחורי. השק הלבן התלכלך עד מהרה באדמה הבוצית – הילד חפר כמו שצריך – וקיפץ מאחורי על הרגבים ההפוכים.
מצאתי אותו ישן מתחת לעץ שלא היה שם כשיצרתי את המקום. הוא התעורר מיד כשראה אותי.
"תראה," אמר בשמחה. "השקיתי אותו וטיפלתי בו כמו שצריך. נכון שטיפלתי בו כמו שצריך?"
"יפה מאוד," אמרתי, אפילו שאני לא מבין כל כך בעצים.
"זה כי תיחחתי את האדמה כל כך טוב," אמר בגאווה. "אני אשמור עליו, והוא יהיה גדול מאוד." הסכמתי איתו, כמובן, וזמן מה עמדנו והתפעלנו ביחד.
"מצאת זהב?" שאלתי אותו לבסוף.
"עוד לא," אמר ומצחו התקמט קצת. "אבל אני ממשיך לחפש." הוא הביט בי, ועיניו הירוקות זהרו קצת פחות. "יש לי הרבה זמן לחפש," אמר בחיוך עצוב.
"כן," אמרתי וניסיתי לחייך גם.
"יש לי יומולדת היום." אמר. "סבתא היתה אופה לי עוגה. ואם היה לה כסף, היא גם היתה לוקחת אותי ליריד, לראות את האיש הגבוה או את הקרוסלה."
"סבתא שלך שלחה לך מתנה." אמרתי לו. עיניו נפערו.
"באמת?" הוא קרא והחל לקפץ סביבי. "מה זה? תגיד לי, תגיד לי מה זה!"
"אני לא יודע," אמרתי ונתתי לו את השק.
"אני בן תשע היום," אמר לי והזדקף שוב בגאווה. רציתי לומר שלא, הוא לא בן תשע; הוא לעולם לא יהיה בן תשע. הוא ילד קטן עם עיניים ירוקות ובלי שם, שמחפש זהב באדמה שלא קיימת. אבל לא אמרתי.
השארתי אותו, עם המתנה שלו ויום ההולדת שלו והעץ שלו, והלכתי משם.
תגובות