[ליצירה]
דעה, כתבת את זה מזעזע, מדהים ומרגש.
אני חושבת שלא צריך להתפלל שיהיה אתנו, שיתאבל אתנו, שיקום אתנו. כמו שקראת לשיר - הוא עמנו תמיד בצרתנו. צריך להתחנן שנרגיש זאת.
בטאת נהדר את הכאב המשותף שלנו ושלו.
בבנין ירושלים ננוחם.
[ליצירה]
יפה מאוד. השורה האחרונה מעבירה צמרמורת.
לא הבנתי בדיוק למה המבט אחורה יעודד. חשבתי שהמבט קדימה, על התקוה של עם הנצח, הוא שיגרום לנו לקום. אני מבינה שאת מתכוונת במבט לאחור איך נפלנו וקמנו, נפלנו וקמנו, אבל המבנה של הבית קצת מבלבל :
מי שהביט... ראה - לשון עבר
שמץ מוחה דמעות ומתקומם - לשון הווה.
העברת מאוד מה שרצית, אבל לדעתי מבנה המשפט קצת לא הגיוני.
[ליצירה]
שנה של עצב מתמשך...
ואנו כה קרובים לחזור.
לשנה הבאה בארצינו הבנויה. לשנה הבאה בבית מקדשינו.
כתיבה מעולה. אני אוהב את השפה המעודנת שלך. עושה לי טוב...
הרבה תודה!
[ליצירה]
וואו, איזה יופי. סיום מרגש.
את יודעת לכתוב, אבל הדימויים הדי-רגילים בהתחלה הפריעו לי (לא עד כדי כך שאפסיק לקרוא). כשאתה קורא משפטים שברור לך ששמעת כמוהם בהרבה מקומות ("הרוח המלטפת, שמש הפז" וכדו'), אתה לא מתעמק ולא מדמין את פרושם, על אף שהוא יכול להיות מאד יפה. כך אצלי לפחות. לכן הראה לי שאפילו את אותם צלילים ומראות כדאי להביע במילים מקוריות יותר, מענינות, שהעין נתפסת עליהם והמוח צריך ממש להבינם.
אבל את ההערה הזו אני לא אומרת על השורות "קולות המרעה העולה מן העמק" ו"רשרוש התבואה הנחה ברוח". הם טובים יותר, גורמים לעצור בהם לרגע.
תודה
[ליצירה]
רעיון גדול. את צודק. הקטע של תכנית הריאליטי יכל להיות יותר מובן בהתחלה וקצת יותר מודגש, אבל השגת את המסר שרצית.
בשורות טובות, ושלא נדע עוד צער לעולם.