[ליצירה]
דעה, כתבת את זה מזעזע, מדהים ומרגש.
אני חושבת שלא צריך להתפלל שיהיה אתנו, שיתאבל אתנו, שיקום אתנו. כמו שקראת לשיר - הוא עמנו תמיד בצרתנו. צריך להתחנן שנרגיש זאת.
בטאת נהדר את הכאב המשותף שלנו ושלו.
בבנין ירושלים ננוחם.
[ליצירה]
יפה מאוד. השורה האחרונה מעבירה צמרמורת.
לא הבנתי בדיוק למה המבט אחורה יעודד. חשבתי שהמבט קדימה, על התקוה של עם הנצח, הוא שיגרום לנו לקום. אני מבינה שאת מתכוונת במבט לאחור איך נפלנו וקמנו, נפלנו וקמנו, אבל המבנה של הבית קצת מבלבל :
מי שהביט... ראה - לשון עבר
שמץ מוחה דמעות ומתקומם - לשון הווה.
העברת מאוד מה שרצית, אבל לדעתי מבנה המשפט קצת לא הגיוני.
[ליצירה]
שנה של עצב מתמשך...
ואנו כה קרובים לחזור.
לשנה הבאה בארצינו הבנויה. לשנה הבאה בבית מקדשינו.
כתיבה מעולה. אני אוהב את השפה המעודנת שלך. עושה לי טוב...
הרבה תודה!
[ליצירה]
אכן, יפה וחזק.
כדי לשבור פתאום את הקצב, ליצור תחושת הלם וענין - הייתי מוותרת על הכפילות בשורה האחרונה. בשאר השורות זה ייחודי ויפה, אך באחרונה זה כבר צפוי, ודרוש משהו שישבור את זה.
[ליצירה]
קראת / ראית את הסרט "Feed Me"? מסופר בו על עובד חְנון בחנות לצמחים. יום אחד הוא גלה צמח אקזוטי ומופלא, שהתברר כצמח טורף. בתחילה לחש הצמח בצרידות ובחוסר אונים: "Feed Me"... העובד האכיל אותו ברחמים. לאט לאט גדל הצמח פרא, לאט לאט דרש יותר, לבסוף צרחותיו המחרידות הרקיעו שחקים, שאגותיו הזוויעו, ככל שהתחזק מהמזון שניתן לו. החְנון הרחמן המשיך להאכיל אותו, ולא בחל במנות של בני אדם, אפילו מחבריו.
והמבין יבין?